מתי בפעם אחרונה התעניינתם בשירה? אולי לא בזמן האחרון. אבל מה אם אגיד לכם שאת השירה הזאת חיבר לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו? נשמע מעניין?

רוב המשוררים לא מסבירים את שיריהם, גם אם השיר ממש לא ברור. "אני את שלי עשיתי, על הקוראים להבין כל אחד בדרכו", אמר לי סבי ז"ל כשביקשתי הסבר לשיר שכתב. אבל לא כך הקב"ה. לשמחתנו הוסיף ה' הקדמה לשירת האזינו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ … וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם … וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא … וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה … וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (לא טז-כב).

גם משה הוסיף רקע משלו. אלו הפסוקים שממש לאחריהם מתחילה שירת האזינו:

וַיְצַו מֹשֶׁה … כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי. הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם (לא כה-ל)

ישנה בעיה קטנה בהקדמות האלה. הן מסבירות רק עד פסוק כו. החל מפסוק כז קיימת מחלוקת האם מדובר כלפי האויבים או כלפי רשעים מישראל. מקור המחלוקת בספרי דברים (שכב-שלג) בין רבי נחמיה לרבי יהודה. רש"י מפרש על פי ר' יהודה שהדברים נאמרים כלפי ישראל – אך בסיום השירה הוא מפרש מחדש את כל הקטע לפי ר' נחמיה. לדעתי חלק זה של השירה כתוב בכוונה באופן המשתמע לשני פנים – ואף יותר.

כדי לעזור בהבנה נקדים עם רעיון ומטבע לשון שחוזרים לאורך השירה.

הרעיון: קשר אב-בנים בין ה' אלינו. קשר שבהגדרה לא ניתן "להתגרש" ממנו. לדוגמה, "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ" (פס' ו), "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף" (יא), "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע" (יג) ובאופן מפליא גם כאשר ה' כועס: "וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו" (יט), "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (כ).

מטבע הלשון: שימוש אופייני במילה 'לא' בסגנון שאינו דומה לשימוש רגיל. "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל … וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם" (כא), "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (כ), "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ" (יז), "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (כ), ולבסוף הפסוק שהבנה זו מאפשרת להבין – "לֹא בָּנָיו מוּמָם" (ה), כלומר המום של בני ישראל הוא בכך שהם מתכחשים להיותם בניו של ה'.

כעת ניגש לקרוא את השירה, ונחלק אותה לחלקים.

1. פתיחה – אמנם ה' כתב, אך השירה מנוסחת כך שאנו שרים אותה, כולל שבח ה'

א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב ג כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ

2. הצבת הנושא – לא בניו! השוואה בין ה' אלינו בשיטת הקבלה. אני מזכיר מהקדמת משה – "כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן".

ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא ה שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל ו הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם

נראה את ההקבלה בין פס' ד להמשך (את הפסוק השני הביא רמב"ן, לא הייתי עולה על זה לבד):

הַצּוּר – קבוע כאבן, לעומת דּוֹר – ״דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת״ (קהלת א ד)
תָּמִים פָּעֳלוֹ – קרבן תמים לעומת בעל מוּם – שִׁחֵת לוֹ … מוּמָם – ״כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם״ (ויקרא כה כה)
כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט – לעומת הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת – "הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ – הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים" (תהלים צד ב)
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל – לעומת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם – "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל … בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (כאן אצלנו)
צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא – לעומת עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל – ״וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ״ (מיכה ג ט)

3. תשובת ה': כן בניו!

הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ט כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ יב ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר יג יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר

מעניין התאור הכפול כיצד ה' הקשוח מטפל בנו כמו ילדים: גוזל מוגן על ידי נשר, תינוק יונק מסלע קשה.

4. וישמן ישורון ויבעט

יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹקַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ טז יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ יז יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם יח צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ

5. העונש. לא לבעלי לב חלש.

יט וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו כ וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם כא הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם כב כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים כג אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם כד מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר כה מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה

חשוב לשים לב שכאן מסתיים העונש. לפחות מבחינת הפשט, כל המשך השירה מתייחסת לנקמה בגוים שהוציאו לפועל בשמחה את כעסו של ה'. הוכחה נוספת: בהמשך אין ביטויים המתייחסים לקשר בין אב לבנים.

6. ה' עוצר בגלל "מה יאמרו הגוים" – החל מחלק זה כבר לא הוסבר בהקדמות של ה' ומשה

כו אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם כז לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת כח כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה כט לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם ל אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם לא כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים

7. הנקמה בגוים

לב כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ לג חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר לד הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי לה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ לו כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב לז וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ לח אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה לט רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל מ כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם מא אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם מב אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב מג הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ

להבנת הקטע האחרון נתחיל מהסוף. "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (מג) אומר שדם האויבים יישפך. אני מסתמך על: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת … וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ (במדבר לה לא-לג). "הַרְנִינוּ גוֹיִם" (מג) מקביל לפסוקים "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם: הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" (תהלים קכו ב), "יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר (באופן ישר) וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה" (תהלים סז ה).

אז אם נחבר בין פס' כז לפס' מג נקבל שעל פי הפשט כל הקטע מדבר על האויבים (דעת רבי נחמיה). אבל ניתן גם לקרוא שמדובר בעונש כלפי הרשעים בעם ישראל (דעת רבי יהודה):

כח-כט-ל: נאמר כלפי העמים או ישראל?
לא: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים. פשט: הרישא המשך דברי הגוים, הסיפא מאמר מוסגר – (ולא) אויבינו שופטי צדק / חכמים. אבל אפשר גם שכל הפס' דברי ישראל, ומעשי אויבינו מוצדקים והם שליחי שמים שעושים בנו דין.
לב-לז: לפי הפשט נאמר על הגוים, ורואים בסיפא שה' יחוס על עמו. אבל אפשר גם שנאמר על רשעי ישראל, וה' יחוס על הבינונים, שארית הפליטה.
לז: וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ. אני רואה כאן 4 אפשרויות להבנה. (1, פשט) ה' אמר: היכן אלילי הגוים שיצילו אותם? (2) ה' אמר: היכן ע"ז שעבדו ישראל שיצילו אותם? (3-4) האויב אמר, כאשר ידו היתה על העליונה או על השמדת הרשעים: היכן אלקי ישראל שיציל את עמו?
מא-מג: הפשט הוא נגד הגוים, אבל קיימת עדיין משמעות נוספת שכל הגוים משבחים את ה' על שנפרע מהחוטאים.

סוף השירה אינו מוסבר בהקדמה כדי לשמר את דו המשמעות. המשמעויות השונות של סיום השירה היו רלוונטיות בזמנים שונים לאורך ההיסטוריה. השירה מהווה נבואה כלפי ישראל וכלפי הגוים לאורך שנות הגלות הארוכה, בניגוד לטענה שה' חלילה עזב את ישראל לגמרי. ה' נשבע והשמים והארץ עדים שבני ישראל הם בניו. ה' מסביר שהוא מסתיר את פניו, ה' מסביר שעם ישראל כמעט ייעלם (אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם), אבל תהיה לעם תקומה ותהיה נקמה באויבים. ללא שירת האזינו ייתכן שעם ישראל היה נעלם, שהרי זהו המענה היחיד לטענות שה' עזב אותנו.

בימים אלה שעם ישראל עצמאי בארצו, השירה הופכת את עם ישראל למגדלור לגוים, הוכחה להיותנו עם סגולה (דוגמה חיובית), ועדות לקיום הבורא,"קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ" (ישעיהו מא ד).