ההבנה המקובלת היא שהעולם מיוסד על מעשי חסד הבונים אותו. ניתן למצוא הרבה מקורות להבנה המוטעית הזו של הפסוק, אך אני בוחר דוקא מקור שגם הוא הובן לא נכון, ממדרש פרקי דרבי אליעזר כא ג:
רַבִּי מְיָאשָׁא אוֹמֵר: נוֹלַד קַיִן וּתְאוֹמָתוֹ עִמּוֹ. נוֹלַד הֶבֶל וּתְאוֹמָתוֹ עִמּוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו״! אָמַר לוֹ: מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה תֵּדַע לְךָ שֶׁלֹּא הָיוּ נָשִׁים אֲחֵרוֹת בָּעוֹלָם שֶׁיִּשָּׂאוּ לָהֶן, וְהִתִּירָן לָהֶם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר ״כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״, בְּחֶסֶד נִבְרָא הָעוֹלָם עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה.
יש נתון חסר לקורא הממוצע, והוא הפסוק המלא שמביא רבי ישמעאל: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֺנוֹ יִשָּׂא״ (ויקרא כ יז)
מדוע מעשה גילוי עריות מתואר בתורה כחסד? לכך הובאו מספר תירוצים מתפלפלים, והיחיד שמצא חן בעיני הוא שבשפות השמיות המקוריות היו שני עיצורי ס׳ (וכך בערבית גם היום). כך שבעברית עתיקה קיים השורש ח.ס׳.ד. שמשמעותו ׳חרפה׳ שהשתמר גם בערבית והוא מופיע שוב במשלי על מגלה סוד של חבר – ״פֶּן יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ״ (כה י). המשמעות השלילית השתמרה גם בארמית כך שרבי מיאשה מכיר את הדברים גם הוא.
אז רבי מיאשה אומר שמכורח הנסיבות העולם החל את דרכו בחרפה, כל עוד לא ניתנה התורה. להבין את המדרש כפשטו זו שבתאות, אני מזמין אתכם לעיין מדוע (רמז: מתיר איסורים).
אז מה כן אומר הפסוק מתהלים (פט ג)? הפרק עוסק בברית של ה׳ עם בית דוד ששושלת דוד לא תיפסק לעולם. בהבנת הביטוי ״עולם חסד יבנה״ שלוש טעויות, אחת בכל מילה:
״עולם״ במקרא לעולם מתייחס לזמן, ממש כמו במשפט זה.
״חסד״ (החיובי) במקרא אינו כמו בשפתנו או בשפת חז״ל אלא פירושו נאמנות לברית (החסיד נאמן למצוות).
״יבנה״ בהקשר של המזמור שלנו מתייחס לכסא דוד.
מספר פסוקים להדגמת האמור לעיל, כולם מתוך אותו פרק:
(פסוק ה) עַד עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ, וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה
(פסוק טו) צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ
(פסוק כט) לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי, וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ
השימוש במילה חסד במובן של נאמנות לברית (ולא מעשה לפנים משורת הדין) תדיר אף בלשון חז״ל והנה ביטויים מתחילת תפילת העמידה – ומוזר שלא שמנו לב אליהם:
גומל חסדים טובים – ה׳ גומל למי שעושה את מצוותיו.
(קונה הכל – עושה הכל. שוב שפה מקראית, כמו ״קין – קניתי איש את ה׳ ״ כלומר עשיתי אדם עם ה׳.)
וזוכר חסדי אבות – הכוונה למעשי האבות, ברית אבות.
לסיכום, משמעות הביטוי כדברי רש״י שם: "כי אמרתי עולם חסד יבנה" – כי אמרתי עד עולם יבנה בחסד כסא דוד כמו שנאמר (שמואל ב ז') וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ … וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ … כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם.