כולנו מכירים את הפסוק "ושמחת בחגך והיית אך שמח" ממנו ברור שיש צווי לשמוח בימי החג. רק חבל שאין פסוק כזה. הציטוט קוצר ואף הוצא מהקשרו – אמנם לא בכוונת זדון חלילה, אך די בכך כדי ליצור הבנה מוטעית. בפרשתנו מופיע כך (טז יג-טו):

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִית אַךְ שָׂמֵחַ

האם בביטוי "ושמחת בחגך", מחייבת אותנו התורה לרקוד בעליצות במשך שבעה ימים? כיצד ניתן לצוות להיות שמח? הביטוי "וְהָיִית אַךְ שָׂמֵחַ" אף חריף יותר, ממנו משתמע לכאורה חיוב לשמחה בלעדית, כלומר איסור על יגון ואנחה. בנוסף, מדוע אין ציווי דומה בחג המצות?

על מנת להבין את העניין צריך להיזכר בהקשר של כל ספר דברים.

לקראת הכניסה לארץ משה נותן לנו רשימה ארוכה של מצוות שהם "תורת ארץ ישראל". אם נפעיל את ארץ ישראל לפי ספר ההוראות, נצליח במעשה ידינו, ה' יברך את היבול – ותמיד נהיה שמחים. בכל אחד מארבעת החומשים הקודמים היה ביטוי אחד בלבד של שמחה. בספר דברים 12 ביטויי שמחה! 6 פעמים מתוכם מדובר במילה "ושמחת". בנוסף, הביטוי "משלח ידך" מופיע בכל התנ"ך 6 פעמים, כולם בספר דברים, וכן "מעשה ידיך" מופיע עוד 6 פעמים בספר דברים. כך קיבלנו גם 12 פעמים את הביטוי הזה ומכאן שיש קשר בין השמחה לבין משלח היד.

את הקשר בין שמירת המצוות לברכה במשלח ידינו נדגים משני פסוקים:

תגמול על הלוואה לנזקקים: בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ (טו י)

תגמול על הימנעות מריבית: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (כג כא)

כעת נראה את הקשר בין הברכה במשלח ידינו לבין אכילתו בשמחה לפני ה' שהיא תוצאה של כך:

אכילת קרבנות שלמים: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ (יב ז)

אכילת מעשר: לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:  (יב יז-יח)

אכילת פירות מהם הבאת ביכורים: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (כו יא)

השמחה המתוארת בספר דברים תמיד מקושרת עם אכילה לפני ה' כביטוי להכרת הטוב שלנו על ברכת ה' שחלה, בשילוב עם העמל הרב שהושקע במשלח היד. מבין החגים, חג הסוכות הוא המתאים ביותר לשמחה על ברכת ה' שכן הוא חג האסיף – ולכן אין ציווי של שמחה בחג המצות. מה בדבר חג השבועות? גם בו ניתן למצוא ביטוי לשמחה הקשורה בברכת ה' על הקציר:

וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת … כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם (טז י-יא)

גם חז"ל הבחינו שהשמחה קשורה באכילה. הגמרא במסכת חגיגה דף ח קובעת ששמחת החג היא באכילת קרבנות בקר בלבד, שאין שמחה אלא בבשר. על סמך זאת קובעים התוספות במסכת מועד קטן יד: ד"ה "עשה" ששמחת החג בזמן הזה מדרבנן. הרמב"ם חולק על קביעה זו, ובעקבותיו גם מוני המצוות, וניגע בכך בסיום.

נחזור לפסוקים בספר דברים. מה עושים עם השמחה? במסגרת תורת ארץ ישראל אנו מצווים לא לומר "כוחי ועוצם ידי" ולפרוק את השמחה בהוללות ופורקן יצרים אלא לתעל את השמחה לעבודת ה' מתוך הכרת הטוב: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" – יש כאן ציווי לקיים את השמחה אך ורק על ידי שנשמח לפני ה'. אם נבחן היטב את הפסוקים של חג הסוכות בהם פתחנו, נראה שתורת ארץ ישראל מגדירה כיצד לנתב את השמחה בשני אפיקים: בין אדם לחברו ובין אדם למקום:

כבר אמרנו שהשמחה קשורה באכילה. הפסוק הראשון מדבר על בין אדם לחברו:

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

אין להוציא את הביטוי "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" מהקשרו. בצווי נכללו היתום והאלמנה לא כדי לאסור עליהם להיות עצובים אלא כדי לחייב כל אחד מאיתנו לכלול אותם בשמחה ולא להשאירה לבעלי האדמות בלבד. אנו מחויבים לחלוק עם החלשים בחברה את שמחת החג כך שהם יהיו שותפים מלאים בה עם כל הלב.

כעת נמשיך לחלק השני:

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִית אַךְ שָׂמֵחַ

בחלק זה אנו מצווים שאופן החגיגות שלנו יתבטא באירועים המתרחשים סביב המקום אשר יבחר ה': העלייה לרגל לבית המקדש, הבאת ביכורים, מעשרות ובכורות שכולם מופרשים מתוך הברכה שקיבלנו – כולל אכילה מקרבן חגיגה שהוא לב החג וממנו נגזר שמו.

הרי שהביטוי "וְהָיִית אַךְ שָׂמֵחַ" איננו צווי אלא בשורה! כלומר, שלוש המילים האחרונות הן המשך רשימת הבשורות: ברכה בתבואה, ברכה במעשה ידך ולסיום – רק שמחה.

רש"י גם הוא תומך בהבנה זו בלשונו התמציתית: והיית אך שמח – לפי פשוטו אין זה לשון ציווי אלא לשון הבטחה

ניתן להביא פסוקים עם ביטוי דומה עליהם הסתמך רש"י בפירושו:

וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ (כח כט)

ברור מן הפסוק לעיל שהצורה "והיית אך" איננה צורה של ציווי אלא צורה של עתיד.

ברכות נוספות בלשון דומה: הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם (בראשית יז ד), וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים (בראשית כח ג)

לסיכום, אפשר להמשיך לשיר, אך לא לשכוח את הפשט: ושמחת בחגיך באכילה מהברכה ביבול – ואל תשכח את העני – וכך תזכה לא רק לברכת ה' – אלא גם והיית אך שמח!

הבטחתי לחזור למוני המצוות. ישנו ביטוי אחד של שמחה שיוצא דופן מכל מה שדיברנו עליו עד כה וזאת בגלל שהוא לא בספר דברים. בפרשת אמור כתוב כך:

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ … וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג לט-מ)

לפנינו ביטוי של שמחה שאינו קשור לאכילה! (אלא אם תתעקשו לאכול ענפים) במה מיוחדים ארבעת המינים שנצטווינו לשמוח בהם ללא קשר לאכילה?

יגעתי בנסיון למצוא מה מיוחד בארבעת המינים. הרמב"ם אומר שהם הכי משובחים – אך מה משובח בערבה? ספר החינוך טוען שארבעת המינים משמחים את לב רואיהם – ואני חושב שאמירה כזו אולי נכונה לגבי שבעת המינים. ידוע כמובן המדרש שבצרוף ארבעת המינים אנו מאחדים ארבעה חלקים מעם ישראל – אבל אף פעם לא הבנתי מדוע בלולב יש טעם – ואם הוא ירש את הטעם מהתמר אז בתמר יש גם ריח.

ובכן – יגעתי ומצאתי. בסדרה "באר מרים", בהוצאת ישיבת הר עציון (ידיעות ספרים) בכרך 'סוכות' מובאים הסברים מגוונים לגבי ארבעת המינים ואחד מן ההסברים (בעמוד 211) מתאים לדעתי לפשט. אמנם בחג הסוכות אנו שמחים על האסיף, אך ודאי שעינינו נשואות אל החריש הקרב ועמו עונת הזריעה ואנו מקווים לשנה ברוכה במים. כל אחד מארבעת המינים הוא מייצגם המשמעותי של מקור מים מסוג אחד:

ערבי נחל – שיח או עץ שנושר בחורף. שמו מעיד על כך שהוא מייצג את הצמחים הגדלים על גדות הנחלים.

עץ התמר – גדל במקום של מעיינות בבקעה. חשיבותו רבה והוא נעבד כעבודה זרה בשם אשרה.

עץ האתרוג – העצים חוצבים דרך אל מי התהום. האתרוג הוא היחיד המוכיח זאת שכן הישארות פירותיו משנה לשנה מעידים שמצא מקור מים יציב.

ההדס – גדל בהרים והוא תלוי באופן ישיר במי הגשמים. ההדס הוא צמח בר חשוב ביותר מבחינה תרבותית ומשמש ברפואה ובקוסמטיקה.

החלוקה בין מקורות המים שנמנו לעיל אף מופיעה בפסוקים:

כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (ח ז-ח)

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (יא יא-יב)

כאשר אנו עולים לרגל אנו מביאים איתנו לבית ה' את ארבעת המינים שגדלו בשנה הקודמת ושרדו גם את הקיץ. ארבעת המינים הם עדות שהשנה הקודמת היתה ברוכה בכל סוגי המים, וזו בהחלט סיבה טובה להכרת הטוב ולשמחה. הציווי לשמוח בהקשר של המים הוא כנראה המקור למנהג שמחת בית השואבה ולניסוך המים שהיו כלולים במסגרת חג הסוכות בימי המקדש.