פרשיית בן סורר ומורה העסיקה רבות את הפרשנים: כיצד ייתכן שהורים ישלחו את בנם למיתה? כיצד ייתכן שבית הדין יאשר להוציא ילד להורג בלא שעבר על חטא חמור המצדיק זאת?

השאלה הזו איננה תהייה מודרנית אלא היא מופיעה כבר בגמרא מפי ר' שמעון – למרות שכולם שוכחים את דברי ר' יונתן בהמשך (בבלי סנהדרין עא. בתוספת פיסוק שלי):

אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות! ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר. אמר ר' יונתן: אני ראיתיו וישבתי על קברו!

כתשובה אפשרית לתהייתו של ר' שמעון מקובלת קביעת המשנה (סנהדרין ד ה):

בן סורר ומורה נדון על שם סופו: ימות זכאי ואל ימות חייב

ר' יוסי הגלילי מסביר את דברי המשנה (בבלי סנהדרין עב.) שידוע לנו מראש שסופו של הבן להידרדר לגזל ולרצח.

הרבה אנשים עוצרים כאן ומבחינתם הכל מובן. ואני שואל מספר שאלות:

תורתנו תורת חיים ומציגה לנו כללים לניהול חיינו. עם כל הכבוד לתלמוד תורה אין לבזבז זמן על נושאים תיאורטיים. תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (בבלי קידושין מ:).

מצד שני, אם לא מציאותי שהורים או בית דין ישלחו ילד למיתה, מה מקומה של פרשייה זו?

כיצד מסתדרת הגישה שהבן נידון על שם סופו עם חופש הבחירה והפתח לתשובה?

על מנת לענות על השאלות ניזכר שכאן זה לא לימוד הלכתי ולא באנו לדרוש את הפסוקים ולהנחות את ההורים או את בית הדין. כאן לומדים פשט ומסר. כאשר דנים בהלכה אכן יש בעיה אבל עלינו לזכור שבתורה יש גם חלקים מהם לומדים רק מוסר, ערכים, חינוך ולקח. עיינו ברוב ספר בראשית למשל.

בואו נראה אילו מסרים חשובים לומדים מפרשיית בן סורר ומורה אשר יצדיקו את קיומה של הפרשייה הזו.

פעם הייתי ילד. אני זוכר שלמדתי על בן סורר ומורה וגם הסבירו לי שאין מה לחשוש – זה אף פעם לא קרה. אבל בכל זאת שמתי לב שבתורה כתוב שילד שלא הולך בדרך הוריו דינו מות. למדתי שיש בידי כח גדול. כח להחליט מה היא דרכי. כח שמביא איתו אחריות. אחריות לא רק ביחס אלי אלא ביחס להורי, ביחס למשפחתי, ביחס לקהילה וביחס לעמי. אני חלק ממשהו גדול. אם אני לא ממלא את חלקי בשרשרת הדורות – הרי מוטב היה לולא באתי לעולם.

בהמשך נעשיתי הורה. כיצד מחנכים ילד ללכת בדרכי? האם זה אוטומטי, ויגיע מתוך הרגל? האם הילד צריך לראות שטוב לי ומכך ירצה דרך זו גם לעצמו? האם מספיקה דוגמה אישית פאסיבית, או שמא יש לשוחח עם הילד באופן יזום? האם שיחה יזומה עלולה לפתוח פתח לכוון ההפוך? שאלות אלה הרות גורל שהרי פרשיית בן סורר ומורה מלמדת אותנו על חשיבות הדבר ועל השלכותיו החמורות.

חבר שלי לספסל הלימודים נעשה ברבות הימים דיין. חבר אחר נעשה רב קהילה. ישנו גם מחנך כיתה, מנהל בית ספר, רכז גרעין וראש ישיבת הסדר. מה הוא תפקידם של דמויות חינוך אלה בהשפעה על הקהילה? האם בידיהם הכלים החינוכיים אותם יוכלו להקנות להורים בקהילה? האם האווירה הקהילתית מעודדת את הנוער לקחת חלק, לקבל דוגמה, להוביל – ובעיקר להמשיך את המסורת?

המסר של פרשיית בן סורר ומורה איננו סתם עוד מסר חינוכי. זהו מסר עמוק ורציני המשפיע על התודעה של ילד-נער-מתבגר-בוגר ומעצבת את מסגרת החינוך בכל המעגלים – ההורים, המורים, הרבנים והמנהיגים. פרשייה זו אחראית להגדרה הבסיסית של השייכות, המחויבות והאחריות של כל פרט לעם ולמעשה מקיימת את שרשרת העברת המסורת.

אז אפשר ורצוי להמשיך לדרוש. השכר שמתקבל הוא בכך שהמסר נכנס אל הלב, משפיע על החינוך, ובונה לנו דור אחרי דור של המשך קיום העם.