מדוע נבחרו דווקא עשר מצוות אלה להיאמר ע"י ה' במעמד הר סיני? 
גישת רוב המפרשים – רש"י כד יב, אבן עזרא כ ב בשם רס"ג, רלב"ג כ יד, אברבנאל, מדרשים, התלמוד הבבלי (שבת פז.; מגילה טו.), ועוד:
עשרת הדיברות הן השורש לכל המצוות וניתן לגזור מתוכם את כל תרי"ג המצוות.
האם זה עומד במבחן ההגיון? ניקח לדוגמה את ״לא תחמוד״. לא רק שאין אף מצווה הנגזרת ממנה – אפילו היא עצמה אינה מופיעה בשום מקום אחר. ניתן לשאול באופן דומה על "לא תישא". היכן הקרבנות, איסורי אכילה, כהנים?

הוכחה לבעייתיות בגישה זו ניתן לראות בפירוט של ר' אברהם בן הרמב"ם. אלה המצוות שהוא כולל בדיבר הראשון (רשימה חלקית): "קריאת שמע, תפילה, מזוזה ותפילין וציצית וברכת המזון, המועדים … האהבה והיראה, והחסד לעניים … ואהבת הרעים … על הקרבנות ועם הטהרות" (בפירושו לתורה כ יד). לסיכום, הגישה המקובלת לא נותנת הסבר מתקבל על הדעת.

הגישה החלופית (מלבי"ם ואחרים) היא שהמצוות שנבחרו לעשרת הדיברות הן פשוטות ובסיסיות והשכל מחייבם. האם השכל מחייב את קיום הבורא ואת שמירת השבת?

בדעת מקרא מופיעה גישה נוספת: עשרת הדיברות נועדו לקבוע מצוות עיקריות שיהיו יסוד לברית בין ה' לעם ישראל. גם כאן "לא תחמוד" לא מסתדר. מדוע נבחרו המצוות שבעשרת הדיברות?

ספורנו (כ יב) מספק הבחנה שבעשרת הדיברות מצוות בשלושה תחומים: מחשבה, דיבור ומעשה. אני מוסיף לכך ממד נוסף – אני רואה שלושה נושאים: יסודות אמונה, מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחבירו. כך מתקבלת טבלה בשני ממדים:

אמונה	מחשבה: אנוכי ה', לא יהיה לך	מעשה: לא תעשה לך פסל, לא תשתחווה להם	דיבור: לא תישא את שם ה' אלוקיך לשוא
בין אדם למקום	דיבור: זכור את יום השבת לקדשו (על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו)	מעשה: ששת ימים תעבוד … ויום השביעי … לא תעשה כל מלאכה	מחשבה: כי ששת ימים עשה ה' … וינח ביום השביעי
בין אדם לחבירו	מעשה: כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב	דיבור: לא תענה ברעך עד שקר	מחשבה: לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך

עבור כל נושא נבחרו שלוש מצוות הקשורות ביניהן. קיום הבורא, קנאותו וכבודו בנושא אמונה, השבת בהמשך – ולסיום "לא תחמוד" ו-״לא תענה״ הם חיזוק גם עבור "לא תנאף" וגם עבור "לא תגנוב" (לא תחמוד כולל שתי שורות – לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך). הסבר זה הוא היחיד שמנמק בהצלחה את הופעתו המפתיעה של "לא תחמוד" בעשרת הדיברות – מצווה שלא מופיעה ואינה מפורטת בשום מקום אחר. קיבלנו גם הסבר עבור "לא תישא" וכן עבור האריכות בדיבר על השבת.

באופן כללי מעשה מוזכר לפני דיבור, ודיבור לפני מחשבה. אך ניתן לראות בטבלה שבכל נושא התחום המתאים לו ביותר הוקדם לתחילה: נושא האמונה פותח במחשבה; מצוות בין אדם למקום פותחות בדיבור; מצוות בין אדם לחבירו פותחות במעשה.

זכירת יום השבת וקידוש השבת הם בדיבור כפי שאומרים חז"ל – "זכרהו בדברים הנאמרים על היין", וניתן גם ללמוד זאת מסוף הדיבר – "עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (כ י), כלומר כמו שמברכים בדיבור כך מקדשים בדיבור. קידוש פירושו הבחנה או הבדלה. גם בבריאת העולם (שהשבת הוא זכר לה) ה' הבדיל בין זוגות דברים ע"י דיבור – "בעשרה מאמרות נברא העולם" (משנה אבות ה א). מספר פסוקים התומכים בכך: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ (שמות יג ט) ; וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ (שמות כג יג).

גם כמבוא למעמד הר סיני יתרו מכיר בבורא באופן מסודר, ממש שיטתי לפי השלבים – מחשבה, דיבור ומעשה: (שמות יח ט-יב ללא דילוג)

מחשבה	וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם
דיבור	וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם
מעשה	וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹקִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹקִים

ארבע דוגמאות נוספות מהתורה למחשבה, דיבור ומעשה:

• אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (שמות כו ג)

מחשבה – ההליכה בחוקות ה'. "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקִים" (בראשית ה כב), "אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו ט), ועל אברהם – "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז א). חז"ל אומרים על "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח ט) שהכוונה היא ללמוד ממידותיו (ספרי סוף פרשת עקב)

דיבור – "זכור ושמור בדיבור אחד" – שמירה וזכירה חד הם בהתבסס על הפסוק: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז יא), "זכור" מלשון להזכיר בדיבור כמו אצלנו בעשרת הדיברות. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ (שמות יג ט)
וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ (שמות כג יג)
מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹקֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ (דברים כג כד)
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ (מלאכי ב ז)

מעשה – עשיית המצוות היא כמובן המעשה.

• אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם (ויקרא יח ד)
  
• כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ (דברים ל יד)
  
• אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן (דברים יג ה)

בדוגמה זו לכל אחד משלושת החלקים יש גם "צד שני":

מחשבה: ההליכה אחרי ה' מצורפת ליראה ממנו באופן שמזכיר את שני הדיברות הראשונים. יש כאן אהבה ויראה.
דיבור: שמירת המצוות מצורפת כאן לשמיעה בקול ה' (דיבור של ה').
מעשה: עבודת ה' מצורפת אל הבלעדיות כלומר לא לעבוד אלהים אחרים – עשה ולא תעשה.

שתי מסקנות:

1. הבנו מהו העקרון (הראשי) לפיו נבחרו המצוות להיאמר בהר סיני. לא לפי חשיבות ולא לפי אבות/תולדות אלא כך שיכללו מחשבה, דיבור ומעשה.
2. החלוקה למחשבה, דיבור ומעשה מופיעה במקומות רבים בתורה ובאופן ממש ברור. זה דבר נפוץ. כלומר, ה׳ מחלק כך! ה׳ למשל לאו דווקא מחלק לפי מצוות עשה ולא תעשה, או מצוות שהזמן גרמן, או דאורייתא ומדרבנן – אבל הוא בהחלט מחלק לפי מחשבה/ דיבור/ מעשה וכנראה גם לפי אמונה/בין אדם למקום/בין אדם לחבירו.