דמות נשית נוספת שמגלה תושיה בפרשתנו היא ציפורה. על מנת לדון בפרטי המקרה המוזר של המפגש בשעת לילה אקדים מספר הערות:
- “מלון” במקרא איננו בית הארחה אלא מקום חנייה ללינת לילה – גם אם תחת כיפת השמים (שד”ל). ביהושע ד ג מתואר “מלון” שבו ילונו כל בני ישראל בלילה.
- על פי חז”ל לא מלו בני ישראל במצרים ולכן נצטוו על כך ביחד עם הציווי לקחת שה. חז”ל (מכילתא פסחא ה) דורשים זאת מיחזקאל (טז ו-ח): “וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ…” – דם פסח ודם מילה “…וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה…” – ממצוות “…וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים” – שהגיע זמן הגאולה. הציווי אינו מפורש כדי לא לבייש את בני ישראל אך הדבר רמוז (יב מח-נ): “וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה’ הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ”.
- ציפורה מכירה היטב את ברית המילה מביתה שכן מדין הוא בנו של אברהם מקטורה וגם הם מלו את בניהם כפי שצאצאי ישמעאל עושים עד היום (רמב”ם הלכות מלכים י ח, שד”ל).
- כנראה בעקבות המילה נאלצה ציפורה לשוב לביתה כדי לא לסכן את הנימול (רמב”ן, אבן עזרא וחזקוני על ד כ).
- להבנת הביטוי “וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'” אני מפנה למאמר נפרד בשם “מהו מלאך” שנכתב לפרשת וירא. מספר מפרשים מסבירים שמדובר בהופעת מלאך משחית (רשב”ם, אור החיים, אבן עזרא ועוד).
- על פי הרמב”ן היה למשה בשלב זה רק בן אחד – בכורו. בפסוק “וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו” הריבוי אינו בעייתי, כמו: “וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב” (במדבר כו ח).
פרופ’ יהושע בלאו (המובא ע”י נחמה ליבוביץ) מסביר שהפסוקים כא-כג נמצאים מחוץ למקומם ומובאים כאן על מנת לתת רקע למאורע במלון ולהסביר אותו. הנה המאורע כולל פסוקי הקדמה אלה (ד כא-כו):
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה’ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה’ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.
אנחנו לא מוצאים בשום מקום שמשה אמר לפרעה “בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל” או “הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ”. מילים אלה אינן ציווי חדש אלא הן מעין תקציר של שליחותו (העתידה) של משה: הבאת המשחית על בכור פרעה בגלל שהוא ממאן לשלוח את העם. ר’ יוסף קמחי קורא את הפסוק כאיום ישיר על משה (נסו!). אכן כמו פרעה, גם משה מיאן לשלוח את העם שהרי קראנו בדיוק לפני שישה פסוקים שהוא סירב בתוקף לקבל עליו את שליחות ה’ ולשלח את העם עד כדי כך שעורר עליו את כעס ה’: “וַיִּחַר אַף ה’ בְּמֹשֶׁה” (ד יד). אבן עזרא מתייחס אל המפרשים כך “חסרי דעת”, ואכן לפי הפשט הפסוק מתייחס לפרעה, אבל – מאחר שה’ מקפיד על צדיקים כחוט השערה וכן על פי הפתגם “קשוט עצמך ואח”כ קשוט אחרים” (בבא בתרא ס.) – מתעוררת מידת הדין על משה והוא נמצא בסכנת מות.
מאחר שמשה לא מת מייד – מבינה ציפורה שבידה להצילו. במכת בכורות נדרשו בני ישראל לשחוט שה: “וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת” (יב כב). גם כאן במעשה ציפורה אנו רואים ביטוי דומה – “וַתַּגַּע לְרַגְלָיו” – ובשני המקרים מדובר בדם של מצוה. בדומה לדם המילה שמציל את משה מן המשחית, גם שם דם הוא שמציל את כלל ישראל מן המשחית.
חז”ל מוסיפים שמאופן ההתקפה על משה הבינה ציפורה שברית מילה היא נושא התקיפה. ייתכן לחלופין שנושא ברית המילה עלה על הפרק עוד לפני כן, ואף יתכן שדוקא ציפורה היתה בעד ומשה התנגד מתוך חשש לסמוך על מסורת מדיינית גם אם מקורה מאברהם.
אבן עזרא מסביר שיש שני שימושים בתורה למילה “דמים”. בנוסף המילה ״חתן״ יכולה להתייחס לנימול. במאמרה הראשון ציפורה חושבת שמשה מת, וביגונה היא קוראת למשה חֲתַן דָּמִים – חתן של שפיכות דמים, חתן מות. לאחר שהמעשה הנואש שלה הציל את משה היא מוסיפה לביטוי את הייחוס לברית המילה והוא הופך לביטוי חיובי, שהרי תמיד בברית מילה הנימול הוא חתן דמים (רשב”ם).
מה שמפריע לי בקריאת הסיפור הוא כיצד ייתכן שה’ מייעד את משה לתפקיד חשוב ופתאום “מחליף תקליט” ומנסה להמית אותו ללא הודעה מוקדמת. הארוע הקצר הזה דומה להפליא לארוע אחר – חריג ובלתי מובן אף הוא: מאבק יעקב עם המלאך (בראשית לב כג-לב). בשני הארועים הגיבור, שנבחר על פני אחיו הבכור, מטופל בילדים קטנים, בדרכו לחזור אל מקום הולדתו תוך עימות עם אדם חזק (פרעה/עשו) והתחלת שלב חדש בחייהם. בארוע שניהם מתמודדים מול מלאך ה’ בלילה, ולאחריו שניהם נפגשים ומתנשקים עם אחיהם הגדול. “וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ” לעומת “וַתַּגַּע לְרַגְלָיו”.
יש ארוע בלתי מובן נוסף שדומה לשני ארועים אלה. מייד לאחר שיהושע מל את בני ישראל בחרבות צורים רואה יהושע מלאך עם חרב שלופה בידו. גם כאן הגיבור בדרכו אל הארץ, לקראת עימות עם מלכי כנען, והתחלת שלב חדש בחייו מייד לאחר מות משה. ייתכן שהעימות עם המלאך נחסך שכן יהושע כבר מל את בני ישראל בדיוק בפסוקים שלפני כן – מה שנרמז על ידי החרב בידי המלאך הרומזת לחרבות הצורים. רגלי יהושע מוזכרות כאשר הוא מצוּוה “שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא” (יהושע ה טו) שכמובן כמעט זהה לפסוק אצלנו (ג ה). אולי מתוך השוואה למקרים האחרים ברור לרבותינו שהמקרה היה בלילה ומקשים על יהושע שהרי אסור לאדם לתת שלום לחבירו בלילה מחשש שהוא שד (מגילה ג. והשוו גם עירובין סג:).
המשותף לכל הארועים הוא שעלינו לדעת שלקראת עליה, במיוחד מאחר שזו באה על חשבון מישהו אחר, מידת הדין בוחנת את האדם האם הוא אכן זכאי יותר מהמתמודד מולו. זהו מבחן רוחני (מלאך) המקדים את ההתמודדות הגשמית וגם השלכותיו גשמיות הן (סכנת מות, צליעה). גאולתם של ישראל תמיד מגיעה לאחר שפל, ומבחן הכולל את שיא השפל תמיד מופיע ברגע האחרון. כך קרה ליעקב שנאבק עם איש בחזרתו מחרן, למשה כאשר קם לשוב למצרים לגאול את ישראל וליהושע בהכנותיו לכיבוש הארץ; כך הוא סיפור פורים לפני הגאולה השנייה וכך גם היתה השואה לפני התקומה. חשכת הלילה אפלה ביותר מעט לפני עלות השחר. בכל המקרים חוזר מוטיב הלילה (“בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ”, אסתר ו א), מאבק אישי וכן חוסר אונים או חולשה של הגיבור אם נמצא טעון שיפור.