מדוע היה כל כך חשוב להמתין למרים? הרי סביר להניח שהיו עוד מצורעים בעם ישראל, כפי שראינו בפרשת נשא בשבוע שעבר:

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ … וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ה ב,ד)

סדר המסע של בני ישראל היה כך:

הענן, ארון העדות ומשה בראש (עם בני קהת נושאי הארון)
**דגל מחנה יהודה**
—בני גרשון ובני מררי נושאי המשכן
**דגל מחנה ראובן**
—בני קהת נושאי המקדש
**דגל מחנה אפרים**
**דגל מחנה דן**

הגיוני שהמצורעים צעדו במדבר, וייתכן שהקצו להם מקום בסדר המסעות ביחד עם אנשים חסרי ייחוס – אלה שלא נמנו עם אף שבט. מדוע כה חשוב להמתין למרים?

כאשר חיפשתי תשובה לשאלה זו שמתי לב למילה מנחה במחצית השנייה של פרשתנו. מילה מנחה היא שורש שחוזר מספר פעמים בהטיות שונות ומקשר עבורנו בין חלקים שונים בפרשה. המילה אצלנו היא א.ס.ף:

וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת (י כה)
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה (יא ד)
אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל (יא טז)
אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (יא כב)
וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם (יא כד)
וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (יא ל)
וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים (יא לב)
תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף (יב יד)
וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם (יב טו)

נתחיל בפרשיה המרכזית – האספסוף. השורש א.ס.ף. חוזר שם שבע פעמים כיאה למילה מנחה, והוא מבליט עבורנו את הקוטביות בין האספסוף שצריך לאסוף עבורו את כל דגי הים ולבסוף אסף חמרים חמרים של שליו בתאותנות – לבין שבעים הזקנים שמשה אסף לנבואה. איסוף לתאוה גשמית לעומת איסוף לצורך רוחני.

היקרות אחת של השורש א.ס.ף. מקשרת את הפרק עם הפרק הקודם ועם הפרק הבא – פסוק שבולט ביתירותו:

וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם … (יא ל-לא)

מה מלמד אותנו פסוק ל? משה והזקנים לא היו מחוץ למחנה אלא בלב המחנה – באוהל מועד. ה' כיבד את משה והזקנים בכך שהמתין עד שיגיעו איש איש לאהלו לפני שהחלה הפורענות. אני משליך מכאן לפרק הבא. ה׳ ציווה להמתין עד האסף מרים מתוך כבוד למרים. כאשר חונים, אדם אחד אינו בולט בהיעדרו. אולם כאשר נוסעים:

כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו (ב לד)

המנהיגים הם המובילים במסע, וה׳ לא רצה לבייש את מרים.

בהשלכה לפרק הקודם, היה זה תפקידו של מחנה בני דן, המאסף, לדאוג לא לפגוע בכבודם של כל הנספחים אל העם שהם חסרי שבט – ביניהם גם המצורעים שאינם יכולים להצטרף למחנה גם בזמן המסע. כך שלדעתי בין מחנה אפרים למחנה דן צעדו כל חסרי הייחוס והמצורעים. מקומם הוא מכובד שהרי הוא נמצא בין המחנות, ממש כמו מקומם של נושאי המשכן וכלי הקודש.

אני חושב שנושא הכבוד מופיע שוב ושוב במחצית זו של הפרשה:

רשימת הנשיאים המובילים בסדר המסעות
כבודם של חסרי הייחוס והמצורעים
ויתורו של משה על מעמדו וכבודו לטובת שבעים הזקנים
ויתורו של משה על בלעדיות הנבואה גם ביחס לאלדד ומידד
ה' חולק כבוד למשה ולזקנים וממתין עם הפורענות עד שיגיעו לאהליהם
פגיעת מרים בכבודו של משה
הזדעקות ה׳ בכבודו ובעצמו לפגיעה בכבודו של משה
אהרן מכבד את משה ומבקש שיסלח להם
מרים חייבת לכבד את ה' לפחות כאילו היה אביה
ה״ והעם חולקים כבוד למרים וממתינים לה למרות שחטאה

אני חושב שבכך גם קיבלנו תשובה לשאלה שאפילו לא שאלנו: מיהו ׳האספסוף׳? בהתאם להקשר שיצרה עבורנו המילה המנחה, הרי שהאספסוף הם חסרי הייחוס – אלה שתפקיד מחנה דן להוות עבורם מאסף. רק 15 פסוקים מפרידים בין הגדרת תפקיד מחנה דן כמאסף לבין הזכרת האספסוף, והמלים הן מאותו שורש.

לסיכום אנו רואים כבוד לה', למשה, למרים, לנביאים, לזקנים, לנשיאים, להורים, לחוטאים ואפילו לחסרי הייחוס והמצורעים. כמובן שיש היררכיה בכבוד ואסור להמעיט בכבודו של אף אחד, גם אם הוא ענו ובורח מן הכבוד – אבל הכבוד מגיע לכולם, מהגדול ביותר ועד לקטן ביותר.