רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכֲלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (יב טו-טז)

מה משמעות הצווי לעיל? מדוע מופיע במיוחד שיש לשפוך את הדם על הארץ כמו מים?

ננסה לענות תשובה מצד הפשט.

מהו הנושא העיקרי של פרק יב? הפרק עוסק בציווי שלאחר הכניסה לארץ המובטחת (פסוק א), ולאחר שנגיע אל המנוחה ואל הנחלה (פסוק ט) ולאחר שיניח ה' לנו מכל אויבינו מסביב (פסוק י), חל חיוב לרכז את כל הקרבת הקורבנות במקום אשר יבחר ה' (פסוק יא). אך מייד עולה בעיה. עד עתה במסעותיהם במדבר חל איסור על אכילת בשר שלא כחלק מקרבן המוקרב במשכן. האיסור הופיע מייד לאחר היום השמיני של חנוכת המשכן (ויקרא יז ג-ו):

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ … וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'

איסור זה, שחל על פרות, כבשים ועיזים (אך לא על צבאים ואיילים) היה בתוקף במשך כמעט 40 שנה במדבר, אך אם האיסור ימשיך גם לאחר הכניסה לארץ, אז מי שגר בראש פינה ורוצה לאכול סטייק לארוחת צהרים יצטרך להגיע לאותו מקום נבחר בכדי לשחוט את פרתו, ואז לחזור לביתו כדי לבשל. מסע זה הוא בלתי אפשרי ללא משאית קרור. לכן, כחלק מהצווי על ריכוז הקרבנות – נמצא בפרקנו גם היתר שחיטת חולין. זוהי המשמעות של ההיתר שצוטט בראש מאמר זה.

ודאי שמתם לב שהדם הופיע כמוטיב מרכזי באיסור לעיל. את הדם יש לזרוק על המזבח, ואם הדם לא הגיע למזבח אז "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ". כרת הוא עונש חמור ביותר.

אם האיסור נאמר בביטויים חמורים ומפחידים – אז כאשר מגיע הזמן להתיר את שחיטת החולין, יש צורך בביטויים מקבילים בקיצוניותם. אי אפשר סתם להתיר את השחיטה בלי התייחסות מפורשת לדם – ששפיכתו על הארץ ממש כמו מים היא מותרת מעתה לחלוטין. בדרך גם נאמר לנו שאין קדושה בבשר, אפילו לא טהרה, אך למרות שהדם הוא חולין – עדיין הוא נאסר באכילה.

מדוע חל איסור על שחיטת חולין בזמן הנדודים במדבר? הסיבה מופיעה מייד לאחר האיסור שצוטט לעיל (ויקרא יז ז):

וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם

כאשר שוחטים בהמה לצורך אכילה עלולים לעלות חששות שונים שמקורן מאמונות טפלות: מה קורה לנפש החיה? האם היא תרדוף אותנו? האם עצם אכילתה פותח לפניה פתח לנקום בנו? האם קלקול קיבה ומחלות מעיים אינן הוכחה שדברים כאלו ממש יכולים לקרות? בתרבויות שונות נקבעו מנהגים שונים שנועדו להגן על האוכל מפני רוח החיה הנאכלת. בני ישראל גרו שנים רבות במצרים ולמדו מדרכיהם. על פי הפסוק לעיל, כנראה רווח מנהג לזבוח לשעירים. ייתכן שהטקס גם כלל אכילה מדם הזבח. המנהג הזה היה כה חזק, שעל מנת לשרשו היה צורך שבמשך 40 שנה לא תהיה כל שחיטה מחוץ למשכן.

כעת למסר שלנו. אמונות טפלות הן חזקות מאוד. נראה לכם שתצליחו לשכנע אדם שמתכנן גורד שחקים בארצות הברית לא לדלג על קומה 13 בבניין? קצת קרוב יותר אלינו, נראה לכם שניתן לבטל את מנהג הכפרות? יש אנשים שלא יעזו להסיר את ברכת הבית או ברכת העסק מהקיר. נראה לכם שאדם מן השורה שלעולם אינו נודר יוותר על טקס "התרת נדרים" בערב ראש השנה?

מנהגים והרגלים מושרשים עמוק בתוך חיינו. התורה מלמדת אותנו שלפעמים יכול להיות מנהג שהוא פסול לחלוטין. התורה מדגימה לנו שכדי להיפטר ממנהג שכזה יש צורך באיסור גורף וחמור.