תהלים קל"ז ה-ו

כולנו מכירים את הפסוקים המרגשים שכל חתן אומר תחת חופתו:

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

אבל למה דוקא הלשון אשמה בכך שהזיכרון כשל? מהי "ימיני" וכיצד היא קשורה לזכרון ירושלים?

אז כמו תמיד, יש לבדוק את ההקשר של הפסוקים כדי להבין אותם:

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן
עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ
כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן
אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי
זְכֹר יְהֹוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ
בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ
אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע

מאחר שדילגתם ולא קראתם, אז הנה דגשים לתשומת לבכם:

הפסוק האחרון נותן לנו סתירת לחי מצלצלת ומוציא אותנו מהאווירה הפסטורלית. הפסוק האחרון מבהיר לנו שהמזמור נכתב מתוך תחושות קשות, געגוע ואבל קשים מנשוא.

המזמור מדבר על כך שהבבלים יימח שמם דורשים מאיתנו לנגן ולזמר משירי בית המקדש. אבל "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר"? איך נוכל לשמוח כאשר אנחנו במצב של גלות? אם מישהו ינגן וישיר את שירי המקדש בגולה – הרי שראוי שישכח איך לנגן – כלומר תשכח ימינו – וכן ראוי שיאבד את יכולת השירה – כלומר תדבק לשונו לחיכו. פשוט.

תחת החופה מכריז החתן: רק לאחר שאני מזכיר את חורבן ירושלים – ובכך מעלה את ירושלים על ראש שמחתי – רק אז יש אישור לפצוח בנגינה ובשיר.