איך בכלל קוראים את הכותרת הזאת?
בנסיון לגלות איך לפסק את המשפט הזה, גיליתי עד כמה שירת האזינו היא מדהימה, על חשיבותו של המשפט הזה כנקודת מפנה בסיפור שמתרקם פה, ועל הקשר בין שירת האזינו לפסוקים שונים בתורה.
נתחיל בפסוקים עצמם מתוך שירת האזינו (לב ד-ו). נסו תחילה את כוחכם. כיצד יש לפסק ולהבין את המשפט המוזר שלנו?
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ – כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל – צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם – דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל
הַלְה׳ תִּגְמְלוּ זֹאת – עַם נָבָל וְלֹא חָכָם
הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ – הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ
עיון במפרשים מגלה שיש כאן בהחלט אתגר.
רש״י ואונקלוס: השחתת בניו היא פגם בהם ולא בה׳. כלומר: ״שיחת (ישראל) לו (לה׳)? לא! בניו מומם (משחתים את עצמם).״
אלקיים בני מציע שינוי קל לפירוש רש״י: האם שיחת ה׳ ללא סיבה? לא! זה באשמת בניו.
כל שאר המפרשים מפסקים אחרת, תוך חיבור המילים ״לא בניו״ לביטוי אחד – תוך התעלמות מטעמי המקרא.
כלי יקר א׳: החוטא גורם נזק לעצמו, ואף לבניו, וזה מומו שאינו חס על בניו, כאילו לא בניו הם.
כלי יקר ב׳: המום שלהם הוא שהם בניו ועם זאת לא למדו מאביהם.
כלי יקר ג׳: בניו = מעשיו. הם מתכחשים למעשיהם הרעים.
אור החיים: כאשר משחיתים דרכם גורמים מום רק לעצמם. ומהו המום – שאינם נקראים בניו של ה׳.
ספורנו: הראשון שלא אומר שהקלקול מתייחס לעם. העם אינו מתנהג כבניו שכן בחטא העגל הם קלקלו את תוכניתו של ה׳ לעשות אותם עם נבחר שנאמר שם ״לך רד כי שחת עמך״.
רמב״ן – מחדש לנו באופן מדהים שיש קשר בין הפועל שחת לבין מום. באיסור הקרבת בהמה בעלת מום נאמר: ״כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם״ (ויקרא כה כה). פרוש הפועל שחת הוא קלקול. מהפסוק בויקרא ניתן להבין מדוע אצלנו שחת ומום הולכים ביחד. רמב״ן הוא הראשון שמעז לפרש שהקלקול הוא לה׳: המום של ישראל גורם קלקול לה׳ ולכן הוא קורא להם ״לא בניו״. הרמב״ן גם מביא פסוק ממיכה (ג ט): ״וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ״ ממנו רואים שיש ניגוד בין תאור ה׳ כישר בפסוק ד לתאור העם בפסוק ה כעיקש. גם פתלתול הוא ההיפך מצדיק. אבל בהמשך דבריו חוזר בו הרמב״ן מחידושו ומוסיף שאין באמת חסרון בה׳ כי הוא תמים – והמום משחית אותם לפני אביהם – ואנחנו נשארנו עם פרוש שהתאיין, שכן אפילו לא בנים הפכו לבנים.
אבן עזרא: העם שיחת לה׳ בכך שהם טוענים שהם לא בניו וזהו המום שלהם.
אני בוחר להמשיך את הקו של הרמב״ן אבל להגיע לפירוש של אבן עזרא, אותו קשה להבין בלי רקע נוסף.
הפסוק שלנו מהווה נקודת מפנה בשירת האזינו. עד לפסוק זה הכל היה טוב ויפה. משהו רע קורה בפסוק שלנו, באופן שמיד אחריו מגיעה השאלה: ״הַלְה׳ תִּגְמְלוּ זֹאת???״ – האם כך אתם מכירים טובה לה׳???
הדבר הרע שנרמז כאן הוא הסיבה לכל שירת האזינו. כך הסביר משה את נחיצותה של שירת האזינו בדיוק שני פסוקים לפני תחילתה (לא כט): ״כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם״. כך שההשחתה ידועה מראש, ואפילו שעניינה עבודה זרה, ואנחנו מחכים מתחילת השירה לראות היכן היא תופיע.
ניזכר בפסוקים:
(ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ – כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל – צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא
(ה) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם – דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל
(ו) הַלְה׳ תִּגְמְלוּ זֹאת – עַם נָבָל וְלֹא חָכָם
הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ – הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ
הרמב״ן הראה ניגוד מסוים בין פסוק ד לפסוק ה, אבל ניתן להראות שהניגוד מקיף את כל הפסוק, וגם את פסוק ו:
הַצּוּר – אבן קבועה לעומת דּוֹר שהרי ״דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת״ (קהלת א ד)
תָּמִים פָּעֳלוֹ – קרבן תמים לעומת בעל מוּם
כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט – לעומת שִׁחֵת לוֹ
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל – לעומת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם
צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא – לעומת עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל
הביטוי ״לא בניו״ נשמע לנו מוזר, אבל נוכל למצוא ביטויים דומים לו בשירת האזינו: ״יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ״ (פסוק יז), ״בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם״ (פסוק כ), ובמיוחד: ״הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל … וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם״ (פסוק כא).
לפי פרוש אבן עזרא, בפסוקינו מגיע חטא ההשחתה של העם כלפי ה׳. החטא, או המום, כפי שהוא מכונה בהשפעת הפסוק מויקרא, מתבטא בהכחשת הקשר בין העם לה׳ על ידי עבודה זרה וכך יש לפסק: שיחת (העם) לו (לה׳): ״לא בניו״ (הוא) מומם.
הוכחה ראשונה לפירוש זה היא שמיד לאחר מכן נאמר: ״הַלְה׳ תִּגְמְלוּ זֹאת״. הוכחה שנייה היא שפסוקי ההמשך (ממש עד סוף השירה) הם מענה ישיר המתנגד לטענת ״לא בניו״: ״הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ״ (פסוק ו), ״כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ – יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ״ (פסוק ט), ״כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף״ (פסוק יא), ואפילו בשעת כעס: ״וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו״ (פסוק יט), ״בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם״ (פסוק כ), ״צוּרָם מְכָרָם״ (פסוק ל), ״כִּי יָדִין ה׳ עַמּוֹ (פסוק לו)״.