וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹקִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ (כב כ-כב)
אני חושב שכל מי שקורא את שלושת הפסוקים לעיל, מייד תוהה: ה' אישר לבלעם להיענות להזמנת שרי מואב בתנאי שיאמר את אשר ישים בפיו. אך כאשר בלעם יוצא לדרך – ה' לכאורה מתחרט, וזאת בניגוד מוחלט לדברי בלעם ממש אצלנו בהמשך: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם" (כג יט).
אני מכיר את ההסבר שמדייק בהבדל בין ללכת ׳עימם׳ או ללכת ׳איתם׳. אז לפי הסבר זה היה צריך להיות כתוב – 'וילך את שרי מואב'? זהו תחביר יוצא דופן. בנוסף, לא כתוב שה׳ כועס בגלל שהוא הולך ׳עימם׳ אלא פשוט בגלל שהוא ׳הולך׳. יתרה מזאת, בהמשך הדברים מרשה לו ה׳ ללכת "עם האנשים" ולא "את האנשים" – ובלעם הולך "עם" השרים בדיוק כמו בהתחלה (כב לה):
וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה׳ אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק
המסקנה שלי היא שאין הבדל במשמעות בין ׳איתם׳ לבין ׳עימם׳.
שאלה נוספת שמפריעה לי היא שלכאורה כדי לפתור את הבעיה של הליכת בלעם עם האנשים, לפנינו סאגה ארוכה של מלאך שמופיע שלוש פעמים בדרך ולבסוף נס מדהים ומפתיע של פתיחת פי האתון המוצג כתפנית בעלילה. אבל לא היתה כל תפנית בעלילה! בלעם ממשיך לדרכו תוך התחייבות לומר רק את אשר ישים ה' בפיו בדיוק כפי שהתחייב מתחילה. האם לא היה כאן ממש בזבוז של הופעות של מלאך ופתיחת פי האתון?
אנסה לתת מענה.
ה' מראה לנו ש-״בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו״ (רש״י אצלנו כב לה ע״פ בבלי מכות י:). אתה רוצה ללכת עם המואבים? לך!
משל לזוג נשוי טרי שהבעל מוזמן ע"י החבר'ה לצאת לחגוג את יום הולדתו במועדון לילה. לאחר שנענע בשלילה ואז התחנן, האשה אומרת "אם זה מה שאתה באמת רוצה, לך איתם". בעל הקשוב לאשתו יבין את הרמז ויישאר בבית. הבעל הנצלן יתעלם מהרמז, יילך עם החבר'ה, אבל כשיחזור הביתה יגלה שהוא נעול בחוץ.
ניקח את המשל שלב הלאה. האשה הוסיפה גם תנאי: להמיר את מועדון הלילה – בסדר ערב בישיבה. אם היא רואה את בעלה שש מידי לצאת, ואינו טורח להודיע לחבריו על השינוי בתכנית – ברור לה שהתנאי נכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה. ברור לה לאן הם הולכים, וברור לה שהוא הולך איתם – ולא הם איתו.
התורה ממעיטה בתיאור מחשבותיו של האדם: מעשיו מעידים עליהם, וכך גם תגובותיו של ה'. התלהבותו של בלעם מתבטאת בכך שהוא משכים בבוקר, בדומה ובניגוד להשכמת אברהם בבוקר לעקידת בנו. בלעם גם אינו טורח להפחית ציפיות אצל שרי מואב. מכאן שבלעם מתכנן לתחמן את ה' ולהיות נביא שקר. אולם ה' מתנגד לכך: על בלעם למלא את תפקידו ולקדש את ה' בעיני המואבים-מדיינים.
המשך הארועים עם המלאך ופי האתון למעשה מוכיחים את הסברי. כיצד?
בתענית ציבור אנו קוראים בהפטרה: "כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו" (ישעיהו נה יא). לכל נבואה יש מטרה: מטרה הכרחית. גם לכל נס יש מטרה הכרחית. הארועים הנסיים מלמדים אותנו שללא הנסים – היה בלעם מתנהג אחרת ולא מקיים את הבטחתו לומר רק את דבר ה'. אנחנו גם רואים שבלעם אינו טוען להגנתו שכבר הסכים לתנאי של ה'.
ההדרכה המוסרית שאנו לומדים מבלעם היא להיות שלמים עם ה'. מי שמנסה לתחמן עם ההלכה, לעגל פינות ולהמציא קיצורי דרך – פוגע בנאמנות שלו עם ה׳ ובסופו של דבר פוגע בעצמו.