הנסיון לתת לאדם להגיע בעצמו לאמונה בבורא ולמצוא בעצמו את ההתנהגות הנכונה בעיני הבורא לא הצליחה ועל כך הגיע המבול. האנושות צריכה הנחייה. החל בנח, ה' הולך בדרך אחרת – כריתת בריתות.
צורת הברית המתוארת פעמים רבות בתנ"ך זרה לנו. בימינו חותמים על הסכם על דף ובעזרת עט בטקס בנוכחות אח"מים שבסיומו לחיצת יד וחיוך למצלמה. נעבור על הבריתות שכורת ה' ונראה מה הם המאפיינים של בריתות אלה. תוך כדי גם נעשה קצת סדר.
הברית הראשונה היא בין אלקים לנח. בתחילה היא מתוארת כברית של הצלה. נח יבטא את אמונתו באלקים בבניית התיבה ואיסוף החיות ובתמורה אלקים יציל את כל מי שבתיבה מן המבול (רמב"ן, אבן עזרא וספורנו על ו יח). מייד לאחר המבול מורחבת הברית לברית שלום עולמי. אלקים מצווה את נח ובניו באיסור רציחה. גם בכל חיית השדה יוטבע פחד מבני האדם כך שגם הם לא יהרגו בני אדם. בתמורה מבטיח אלקים שלא ישמיד שוב את האדם ואת בעלי החיים. נשמע הוגן. כאות לברית, אלקים מציג לפנינו סמל לפיוס: קשת שמכוונת הפוך מכווננו. אכן היה מנהג עתיק להציג קשת המכוונת אל עצמך כסימן להתפייסות. הקשת היא גם חלק ממראה כבוד ה': "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'" (יחזקאל א כח).
הברית השנייה היא ברית בין הבתרים שבפרשתנו. ה' מבטיח לאברהם שזרעו יקבל את הארץ – אבל רק בעוד ארבע מאות שנה לאחר שעבוד. לצורך ההסכם אברהם לוקח מספר בהמות ומבתר כל אחד מהם לשני חלקים, ואז "תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ" (טו יז), המייצג את ה', עובר בין הבתרים.
הברית השלישית היא ברית מילה – גם היא בפרשתנו. ה' מבטיח לאברהם ריבוי זרע. ריבוי הזרע קשור בשינוי שמו – "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (יז ה). את הברית הזאת צריך לשמור כל אחד מזרעו של אברהם על ידי כך שיימול. המילה היא "אות ברית". רק מי שנימול כלול בעם שייצא מאברהם וכלול בברית: ה' יהיה לו לאלקים, וארץ כנען תהיה לו לאחוזת עולם.
הברית הרביעית היא ברית סיני. מיד בסוף מעמד הר סיני משה ניגש אל ההר ושומע מה' את המצוות שבפרשת משפטים – "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא א). על בני ישראל לשמור את המשפטים – ובתמורה בני ישראל יהיו סגולה לכל העמים. "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים … וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' … וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם" (שמות כד ג-ח). רק לאחר מכן משה עולה להר לארבעים יום ויורד עם "לוחות העדות" המשמשים אות לברית. לאחר חטא העגל משה נדרש להכין לוחות חלופיים.
הברית החמישית היא על שמירת המצוות בארץ והיא מותנית בברכה ובקללה. הברית נכרתה על ידי משה בערבות מואב ערב הכניסה לארץ ותיחתם במעמד מיוחד בין הר גריזים להר עיבל. ברית זו קשורה לכניסה לארץ ולפיה כל עוד ננהל את חיינו בארץ על פי החוקים והמשפטים (המפורטים בפרשות ראה עד כי תבוא) – הרי שנקבל ברכה וניאחז בארץ, ואם לא אז נקבל קללות ששיאן גלות מן הארץ. לאחר פירוט מעמד הברכה והקללה מופיע הפסוק: "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כח סט). לאחר מעבר הירדן יקחו אבנים גדולות מהירדן להר עיבל ויכתבו עליהם "אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כז ח) כאשר הכוונה אל אותם חוקים ומשפטים. העם ייחצה לשנים במעמד הקראת הברכה והקללה. חתימת הברית אכן בוצעה ע"י יהושע "כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה'" (יהושע ח ל-לה).
אם נרכז את המוטיבים המאפיינים את הבריתות שסקרנו נקבל את הרשימה הבאה:
- ספר הברית – כאן נמצא התוכן שעליו נכרתת הברית (מצוות נח והתחייבויות לאברהם בע"פ, ספר הברית בברית סיני, החוקים והמשפטים שב-"דברי התורה הזאת" בערבות מואב)
- דם הברית – הדם מסמל התחייבות אישית וכן סופיות (ביתור הבהמות, מעשה המילה, הזאת מחצית הדם על העם. דם גם מוזכר בבריתות האחרות)
- שני חצאים בדיוק המסמלים הדדיות ושויון התחייבותי (הבתרים, רק הגברים במילה, חצי הדם באגנות, חציית העם בהרי גריזים ועיבל)
- אות ברית המנציח את הברית לדורות ומשמש לעדות עליה (הקשת בענן, המילה, לוחות הברית, אבנים בהר עיבל)
- פעולה חד צדדית של וויתור (מלבד גוף הברית). הדבר יכול לציין ויתור מסוים של הצד החזק בברית על מנת להתקרב לשויון, או מחווה של הצד החלש כהוקרה לצד החזק (בניית התיבה, הקשת, הגשת הבתרים, כאב המילה, שמיעת דיבור ה', הלוחות שהביא משה)
אבל אם נעיין קצת יותר נראה שדוקא אין הבדל בין הבריתות הישנות לחדשות. את כל המוטיבים לעיל אפשר בקלות למנות גם בהסכמים בימינו:
- החוזה שנחתם, לעיתים בעל סעיפים רבים, מנוסח בעזרת עורכי דין
- חתימת הדיו החליפה את הדם. לפעמים משלבים חותמת שעוה רשמית יותר
- בטקס עצמו מקפידים ביותר על הדדיות ושוויון: מספר המוזמנים משני הצדדים חייב להיות זהה ואזור הישיבה מחולק בדיוק לשניים; מעמדם ותפקידם של החותמים זהה; מקום המפגש ניטרלי
- הצילום משמש עדות ומנציח את הארוע. לפעמים מקימים אנדרטה או מנפיקים בול לציון המאורע.
- בהסכמים רבים צד אחד עושה מחווה מעבר לתוכן הברית עצמה, למשל ויתור על שטח אדמה או על עליונות צבאית
כריתת ברית של ה' עם בני האדם כוללת בתוכה התחייבות מותנית של האדם בשיטת שכר ועונש. זוהי שיטה חינוכית בסיסית בה משתמשים מחנכים רבים מול תלמידיהם. אך שיטה זו לא נבחרה מלכתחילה אלא בדיעבד. האנושות זקוקה לבריתות אלה בשלב זה של תהליך התבגרות אשר בסופו יצליח להגיע למצב של הרמוניה בין בני האדם, עם הסביבה ועם הבורא. אז ידעו בני האדם לפעול נכון גם ללא תגמול.
הברית איננה זרה לנו שכן כל אדם בחייו חותם על ברית בהתאם לכל כללי הטקס המקראי. כוונתי לברית הנישואין. גם כאן יש חוזה – הכתובה שעיקר עיסוקו – בלעדיות; הדם הוא דם הבתולין; ההדדיות היא באיחוד – "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (ב כד); הטבעת משמשת לאות; מחוות הויתור של הצד החזק – הגבר – היא התחייבותו לזון ולפרנס את אשתו. עלינו ללמוד מדרכיו של ה', לעמוד בכל התחייבויותינו ולשאוף לקיים את ברית הנישואין שלנו כברית עולם.
הערה לסיום: גם השבת מוגדרת כאות, למרות שלא מצאנו שום ברית לגביה. כמו כן כל האותות שרשמנו לעיל הינם מוחשיים וברורים ולא ערטילאיים. הדבר יהיה מובן אם ניזכר שבשנות הנדודים במדבר לא ירד מן בשבת. האזכור הראשון של "שבת" הוא בפרשיית המן. מבחינת בני ישראל במדבר השבת היתה מוחשית לחלוטין שכן לא ירד בה מן. אין אות מוחשי מזה.