בתחילת הפרשה פונה משה רבינו סוף-סוף אל בני ישראל עם הציווי לאסוף תרומות לבניין המשכן – ציווי שקיבל בהר סיני, אך הדבר התעכב בשל חטא העגל. מדוע, במקום לפתוח בנושא באופן ישיר – מוסיף משה הקדמה בנושא השבת, שנראית ממש לא במקומה? הנה הפסוקים:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'… (לה א-ה)

ברמת הפשט, התשובה לשאלה זו היא שמשה מעביר את הציווי כפי שקיבלו מאת ה'. משה קיבל בהר סיני במשך 40 הימים הראשונים את הציווי לבנות את המשכן. ממש בסיום כל הפירוט שנמשך יותר משתי פרשות, רגע לפני שה' שולח אותו עם לוחות העדות, הוסיף ה' דגש מיוחד אל משה (לא יב-יח):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ … שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת … וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים.

האזהרה בדבר השבת בסמוך לצווי על מלאכת המשכן נועדה להבהיר ולהזהיר שלמרות שהעבודה במשכן דוחה את השבת (הקרבת קרבנות, הדלקת נרות, הקטרת הקטורת וכו') – הרי שמלאכת בניית המשכן אינה דוחה את השבת. בציווי אל משה התווספה מגבלת השבת בסוף, לפני שמשה פונה לביצוע. כאשר משה מעביר את הציווי לעם עליו לפתוח בהסתייגות זו שהרי העם מייד יפנה לביצוע (חלקם אולי רץ להביא עוד לפני שסיים להקריא את רשימת החומרים).

הדגשתי לעיל את הצירה במילה "יֵעָשֶׂה" החוזר בדברי משה במילה "תֵּעָשֶׂה". הצירה משנה את המשמעות בהשוואה לציוויים אחרים על שמירת השבת המופיעים בפתח:

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת (כג יב)

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה (כ ט)

השימוש בצירה מלמד שמדובר כאן בהיתר לעסוק במלאכת המשכן בששת ימי המעשה. הערה: גם בפרשת המועדות (ויקרא כג ג) מופיע צירה, שם ההיתר הוא למלאכת אוכל נפש בחגים, ראה מאמרי לפרשת אמור.

האם שמתם לב לדמיון המילולי בין הציווי למשה לבין העברתו לבני ישראל? הפסוקים מופיעים בקו תחתי לעיל. גם בציווי בדבר התרומה למשכן בפסוקים שמייד לאחר מכן ניתן לראות דמיון רב לציווי מאת ה':

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (כה א-ב)

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' (לה ה)

אפילו כפילות המילה "תרומה" היתה במקור. נחזור לכפילות זו בהמשך.

חז"ל ענו בדרך אחרת על שאלתנו בדבר הקדמת נושא השבת למשכן. "הלכות שבת … הרי הם כהררים התלויים בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (משנה חגיגה א ח). בדיון על משנה זו בבבלי (חגיגה י.) מסבירים שאיסורי שבת כוללים "מלאכת מחשבת" והמלאכות הכלולות בכך אינן מפורטות בתורה בשום מקום. רש"י שם מסביר שרשימת איסורי שבת נלמדים מפתיחת פרשתנו – "לפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת". כך נכללו באיסורי שבת כל המלאכות שנעשו במלאכת בניית המשכן. אנו רואים התאמה יפה בין הדרש של חז"ל לבין הבנת הפשט, שהרי גם לפי הפשט רואים קשר ברור בין איסור המלאכה בשבת לבין הציווי על מלאכת המשכן.

במאמר "השבת בעידן המודרני" כתב הרב יעקב אריאל שהשבת מאפשרת לאדם לצאת מהמרדף האינסופי אחר האמצעים ולהתמקד במטרה – הרוחניות. המלאכות האסורות בשבת הן כל האמצעים: בנייה, הכנת בגדים והכנת אוכל. גם העיסוק במלאכת המשכן הוא עיסוק באמצעים – האסור בשבת. לעומת זאת עבודת המשכן היא עיסוק במטרה – המותרת בשבת.

מי שניסה להתרים להקמת בית כנסת או ישיבה יודע שקל יותר למצוא תורם למבנה, אך קשה למצוא תורם להוצאות השוטפות כגון חשמל, הוצאות חימום ואוכל לתלמידים. גם בתרומה למשכן יש אבחנה בין החומרים לבניית המשכן "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" לעומת הפעילות השוטפת הממומנת על ידי מס גולגולת – מחצית השקל. כמובן שכאן יש רעיון עמוק יותר והוא שכל קרבן ציבור מוקרב בשם כלל העם באופן שווה ועל כן חייב להיות ממומן על ידי כל אחד ואחד מבני ישראל. התרומה היתה לצורך מלאכת המשכן, ואילו מחצית השקל היא לצורך העבודה. הערה: מחצית השקל מהמיפקד הנוכחי שימש לאדנים, אך בדרך כלל ישמש ל- "עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (ל טז).

האם גם במשכן בישלו את הקרבנות והדליקו את הנרות ביום שישי בשביל שבת? כאן צריך לשים לב לעניין יסודי בעבודת המשכן. כאשר אנו מדליקים אור זה כדי שנוכל לראות מה אנו אוכלים. אך במשכן עצם פעולת ההדלקה היא עבודת ה'. היא המטרה. בבית ה' אין צורך באוכל ובאור כשלעצמם. כל הפעולות של עבודת המשכן מותרות בשבת.

"וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ … וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן … וְאֶת כָּל כֵּלָיו" (מ ד,ט). בניגוד להגיון, הכנסת המנורה למשכן והדלקת הנרות נעשו ביחד, אפילו לפני המשיחה בשמן. המנורה עם נרות דולקים היא הכלי. העבודה היא הדלקת הנרות כל יום מחדש, עד כדי כך שאם הנרות עדיין דולקים יש לכבותם ולהדליקם מחדש. אפשר גם להוסיף שההדלקה הראשונית הזאת התבצעה על ידי משה רבינו ולא על ידי אהרן הכהן שכן הדלקה ראשונית זו איננה עבודה אלא חלק ממלאכת הכנת הכלי והצבתו במקומו. את ההדלקה הראשונית אסור לעשות בשבת שכן היא מלאכה ולא עבודה.

*

האם הקשר בין השבת למשכן מתבטא ברבדים נוספים? השבת היתה היום השביעי בבריאת העולם. האם גם המשכן קשור לבריאת העולם?

במדרש תנחומא (שמות לח ב) נאמר: "משכן שקול כנגד כל העולם". אכן הנצי"ב (העמק דבר כה ח) מפרט כיצד המשכן וכליו מכוונים כנגד העולם ומרכיביו. מספר פסוקים תומכים בדמיון זה: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (לט לב) לעומת: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם (בראשית ב א). "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה … וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (לט מג) לעומת: "וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים (בראשית א כא-כב). "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (מ לג) לעומת: "וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב ב). לכך נוסיף שהמשכן הוקם ביום א' בניסן בדומה לבריאת העולם (תלוי במחלוקת האם א' בתשרי או א' בניסן). העולם נברא בשבעה ימים ואילו מלאכת הקמת המשכן נמשכה שמונה ימים. גם בבבלי מקשרים בין המשכן לבריאת העולם (ברכות נה.): "אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא (לה לא) 'וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת' וכתיב התם (משלי ג יט-כ) 'ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. בדעתו תהומות נבקעו'"

*

יש דעות שונות מדוע מכל איסורי שבת דוקא איסור הבערת אש נכתב במפורש ובכך יצא מן הכלל. בואו נראה מהו ה-"כלל" הזה, ונבחן האם מלאכת הבערה כלולה בו.

"וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב ב). "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (כ ט). "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (כג יב)

מן הפסוקים עולה שאיסור שבת כולל מלאכות של יצירה ועבודה מעשית. חז"ל כללו בכך את המלאכות הקשורות להכנת לחם, כלים ובגדים. כאשר חז"ל הוסיפו לרשימת האיסורים גם מלאכות הפוכות מיצירה הם התנו זאת בכך שהן לצורך יצירה חיובית. לדוגמה, מלאכת מוחק אסורה רק אם פעולת המחיקה נועדה על מנת לכתוב אותיות חדשות במקום שהתפנה. מלאכת קריעה אסורה רק אם היא לצורך תפירה חדשה. כך גם מלאכת סותר. "כל המקלקלים – פטורים" (משנה שבת יד א בפירוש הברטנורא וכן בבלי חגיגה י.).

אך הבערה יוצאת דופן. האש כשלעצמה איננה מביאה ליצירת דבר חדש כמו קמח, בגד או כלי. גם אם נאסרה פעולה הנעזרת באש, למשל לאפייה, הרי זה ללא קשר לפעולת הבערת האש. יוצא שפעולת ההבערה הינה איסור שבת יוצא דופן ועל כן נצרך להזכירו במפורש. אבל כאן ניתן לשאול: מדוע באמת נאסרה האש גם כאשר היא למשל רק מכלה ומאכלת?

המקום בו מופיע איסור הבערה הוא בפתיחת פרשתנו בהקשר למלאכת המשכן. גם בעבודת המשכן האש יוצאת דופן ויש לה תפקיד מיוחד. ישנה אש תמידית על המזבח והתגלות ה' בחנוכת המזבח מתבטאת בירידת אש מן השמים. בכל פעולה המתבצעת במשכן יש תפקיד לאש – משריפת הקרבנות, המנחות והקטורת, דרך הדלקת הנרות ועד להכנת לחם הפנים. אם נשאל מישהו במה מתבטא היתר העבודה במשכן בשבת, התשובה הפשוטה ביותר היא השימוש באש. בשימוש חול – האש היא האמצעי המובהק ביותר למלאכות רבות ולכן היא כלולה באיסורי שבת.

*

חז"ל אומרים שלשבת שני פנים – זכור ושמור – כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשינוי המילה בין הדיברות הראשונות והשניות. 'שמור' מתייחס לפן של השבת המתבטא באיסורי שבת, ואילו 'זכור' מתייחס לפן החיובי – שהשבת היא זכר לשביתת ה' ביום השביעי ומבטאת את האמונה בבורא.

אבל הדיברות נאמרו רק פעם אחת. כיצד ייתכן לומר ששתי המילים נאמרו בדיבור אחד? בסופו של דבר איזו מילה נאמרה בהר סיני? כיצד בכלל שינה משה מילים מסוימות בצטטו את הדיברות בספר דברים?

אבן עזרא מסביר (בפירושו בתחילת עשרת הדיברות בפרשת יתרו) שעשרת הדיברות נתקבלו בנבואה, ונבואה איננה מילולית. כאשר מבטאים אותה במילים זה יכול להשתנות בין אדם לאדם או בין פעם לפעם וכך הוא גם מסביר את השינוי בין "עד שוא" לבין "עד שקר" וכן "לא תחמוד" לעומת "לא תתאוה".

כך יוצא ששמור וזכור הם באמת בדיבור אחד. כלומר המסר היחיד שהתקבל בנבואה כלל בתוכו את שתי המילים. לפי הסבר זה, ובהתאם לדוגמאות שהביא אבן עזרא, חייבים לומר שהמילים 'זכור' ו-'שמור' הן מילים נרדפות. זאת בניגוד להסבר המקובל ששתי המילים מבטאות שני עניינים שונים בשבת וכי ישנו ניגוד ביניהן. לא ניתן להעביר מסר יחיד שיכלול בתוכו שני עניינים מנוגדים, אפילו אם הם דרים בכפיפה אחת בתוך מהותה של השבת.

אכן אנו מוצאים שהמילים קרובות. בפסוק "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז יא) הכוונה היא שאביו החליט לזכור את הדבר. דוגמה נוספת: "שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (לד יא ע"פ אור החיים)

האם מכאן שאין לשבת שני פנים? קיימות מצוות רבות בתורה אשר להן שני פנים. כנגד "אנכי ה'" יש "לא יהיה". בכיבוד אב ואם יש גם את צד היראה. בפסח יש איסור חמץ לצד חיוב אכילת מצה. במצוות שמיטה איסורי עבודת השדה לצד הדאגה לרווחת העני. בקרבנות יש חלק שנאכל וחלק שעולה למזבח. בעלייה לרגל יש את השמחה לצד האיסור לבוא ריקם. בכל ברית בתורה יש שני צדדים – החובות החלות עלינו לצד הרווח והברכה הנובעים מהתחייבויותיו של ה'. השבת איננה יוצאת דופן בכך שיש לה שני צדדים ואין צורך לבסס זאת על שינוי בין הדיברות הראשונות לשניות.

כפל העניינים מרומז גם בכפילותה של המילה תרומה הן בצווי והן בדברי משה. במעשה התרומה שתי פעולות המבטאות שני פנים. במבט הפשוט יש הפרשה של ממון משאר הכסף – פעולה פשוטה של הפרדה והבדלה. אך במבט עמוק יש כאן הרמה של הממון הנבחר והוא מתקדש ומתעלה. הוא כבר איננו ברמה הפחותה של שאר הכסף שנשאר מאחור. כפילות זו גם נמצאת בשבת: בצד הפשוט השבת הינה יום נפרד משאר השבוע ובו לא עושים מלאכה. אולם בצד העמוק יותר השבת היא יום מקודש ומרומם: ההימנעות ממלאכה היא עדות על כך שיש בורא לעולם, ואף יתרה מכך – קבלת מרותו. גם במשכן קיימת כפילות זו: בצד הפשוט המשכן מובדל מכל מקום אחר ואסור לכל אחד לגשת לשם: "והזר הקרב יומת". אולם בצד העמוק יותר זהו מקום מרומם המאפשר את השכנת השכינה בקרב כלל בני ישראל. קדושת השבת במימד הזמן מקבילה לקדושת המשכן במימד המקום.

איסור מלאכת המשכן בשבת מדגיש שהפן הרוחני של המשכן מתקיים רק לאחר שהוא עומד ומשמש לתפקידו. ניתן להדליק את הנרות רק אם לפנינו מנורה ובה נרות דולקים. מלאכת בניית המשכן הינה פעולה גשמית לחלוטין שמטרתה להכין את הקרקע לצד הרוחני, עבודת המשכן. כל עוד אנו מתעסקים בגשמי בלבד, באמצעים, כל הפעולות מוגבלות לעשייה בששת ימי המעשה. בדומה לבריאת העולם, המשכן הוקם בשבעה ימים אולם העיקר – החלק הרוחני – מגיע ביום השמיני. הדמיון בין מלאכת עבודת המשכן למלאכת בריאת העולם מסביר כיצד המלאכות האסורות בשבת נגזרות מהמלאכות של עשיית המשכן.

למרות שעבודת המשכן דוחה את השבת, הרי שמלאכת הכנת המשכן אינה דוחה את השבת. לפנינו מסר בעל השלכה מעשית מרחיקת לכת. יוצא מכאן שאין המטרה מקדשת את האמצעים. לדוד המלך לא ניתנה רשות לבנות את בית המקדש מאחר שנלחם במלחמות על מנת להכשיר את הקרקע לבנייתו. כל מי שחושב שבדרכנו להקים בית לה' בידינו לרמוס את כל המכשולים העומדים בדרכנו הריהו טועה, במיוחד אם אנו רוצים שגדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מקודמיו שנחרבו.