מדוע עבודת יום הכיפורים אינה מופיעה בפרשת המועדות (פרק כג, פרשת אמור) שם מופיעה למשל עבודת קצירת העומר? מה משמעות ההתייחסות למותם של נדב ואביהוא בפתיחת הפרשה? אם ה' דיבר אל משה מייד לאחר מותם אז מדוע נמצאות פרשות תזריע ומצורע באמצע?

בדרך אל הפתרון נבין תחילה מה הקשר בין תהליך הכפרה של יום הכיפורים למעשה נדב ואביהוא, ולאחר מכן נבין את מבנה ספר ויקרא כולו.

*

פרשתנו מתארת את סדר הפעולות המורכב המתבצע ביום הכיפורים על ידי הכהן הגדול. אבל הפתיחה אינה הגיונית. במקרים דומים פותחת התורה במועד שבו אנו דנים, ואז מפרטת את הציוויים. מספר דוגמאות:

בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת … (שמות יב יח)

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… (כה ב)

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם … וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' … (במדבר כח ט-יא)

אצלנו ישנה פתיחה כפולה וארוכה, והמועד המדובר מופיע רק בסוף. נסו בעצמכם להבין מה משמעות הדבר מקריאת הפתיחה והסיום של הפרק (טז א-לד):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה.

… (סדר העבודה) …

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם … וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר. וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה

משמעות הדבר להבנתי היא שלא חייבים להמתין עד ליום הכיפורים כדי לבצע את התהליך המורכב המתואר כאן. במילים אחרות לפנינו תיאור של הפעולות הנדרשות בכל זמן במשך השנה כאשר יתחשק לכהן הגדול להסתכן בנפשו ולהיכנס לקודש הקודשים.

גם חז"ל הבינו שאין סדר העבודה הזה מוגבל ליום הכיפורים, כפי שניתן להיווכח מהסברם לפתיחה המשונה של פרשתנו – כפי שמסביר אבן עזרא על הפסוק:

וזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו הקטורת לפנים מהפרכת

כלומר בני אהרן התחייבו מיתה בגלל ש"התפרצו" אל קודש הקודשים מבלי לבצע את הסדר הדרוש – ולא בגלל שלא היה זה ביום הכיפורים.

הרמב"ן מביא את דברי אבן עזרא וחולק עליו, ולמי שקרא את דברי על טעותם של נדב ואביהוא ברור שאני מצטרף לדעת הרמב"ן. אולם בכוונה הקצנתי בהסבר לעיל (יתחשק… להסתכן…). האם נראה לכם שאי פעם נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים מלבד כאשר היה חייב לעשות כן מצד הדין – ביום הכיפורים??? גם לי לא.

מלבד פעם אחת.

מי שקרא בזהירות (אלקיים בני קרא בזהירות וגילה לי!) כבר שם לב. הקטע שהובא לעיל הסתיים כך:

וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה

אנו בימי המילואים (מילוי ידי הכהנים, כלומר חניכתם לתפקידם), מייד לאחר הקמת המשכן בראש חודש ניסן. יום הכיפורים יהיה עוד הרבה זמן. שמא תאמרו שהכתוב מתייחס לדבר שיארע בעוד חצי שנה, הרי שבנוסף אנו מוצאים כאן את הביטוי "חוקת עולם" (שחוזר שלוש פעמים כפי שמודגש לעיל). ביטוי זה מתייחס לפעולה המתבצעת פעם אחת לרגל מאורע מיוחד – אך מרחיב ומקבע את קיומה מכאן והלאה גם אם המאורע המיוחד אינו חוזר. לדוגמה: קרבן פסח מצרים, אכילת מצות במצרים, נר התמיד ובגדי הכהונה בחנוכת המשכן ועוד. ביציאת מצרים ובחנוכת המשכן הדברים בוצעו בהקשר לאירוע חד פעמי. הביטוי המיוחד הופך את הציווי למצווה לדורות. הופעתו של הביטוי כאן תומכת בהבנה שהוא אכן בוצע באופן חד פעמי וחריג בשל צורך מיוחד.

לגבי כל המהלכים של שמונת ימי המילואים קיבל משה ציווי מראש בספר שמות. הטקס של יום הכיפורים לא הופיע שם. מהי הסיבה המיוחדת שבגללה ביצע אהרן את התהליך המורכב המפורט בפרקינו? התשובה היא שהכניסה לקודש הקודשים לא רק מכפרת על עוונות בני ישראל אלא יש לה תפקיד נוסף (טז טז-כ):

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם … וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו … וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ…

התהליך שמתבצע ביום הכיפורים גם מכפר על הימצאותה של טומאה במשכן!

עכשיו מובנת הפתיחה של הפרשה. בעקבות מותם של נדב ואביהוא בתוך המשכן – נדרשת פעולה שתכפר על הטומאה, מעין איפוס של כל המשכן. הפתיחה והסיום של הפרשה עוטפות אותה משני הצדדים ונותנים את ההקשר מבחינת הזמן: לאחר מות שני בני אהרן יש צורך לכפר על טומאת המשכן – ואכן אהרן ביצע את התהליך כפי שה' ציווה את משה.

*

כעת נחזור אל מבנה ספר ויקרא. עד פרק ז מלמד ה' את משה את דיני הקרבנות בפתח אוהל מועד. פרקים ח עד י מתארים את ארועי שמונת ימי המילואים עד מות נדב ואביהוא. בפרקים יא-טו שינוי כוון – ובעקבות מותם של נדב ואביהוא אנו עוסקים בטומאה (מאכלות טמאים, יולדת, צרעת, זב ונדה). פרק טז הוא הפרק שלנו. החל מהפרק הבא – הלכות קדושה עד סוף הספר (קדושת הפרט באכילה (יז) וביאה (יח), קדושת העם (יט-כ), קדושת הכהנים והמשכן (כא-כב), קדושת הזמן (כג-כד) ולבסוף קדושת הארץ).

יוצא שמותם של נדב ואביהוא כביכול הכריח אותנו לדון בהלכות טומאה שאילולי כן אולי היו נידונים בספר במדבר (הרחקת טמא מת, זב ומצורע אל מחוץ למחנה בפרק ה שחייב להופיע רק לאחר המיפקד, הגדרת הדגלים וחלקי המחנה בתחילת הספר; טומאת מת ואפר פרה אדומה בפרק יט). אילו לא היו נידונים כאן דיני טומאה אחרים היה נוצר הרושם שטקס כפרת המשכן פעם בשנה נועד רק לכפר על כך שגופות אדם נערמות שם לרוב במשך השנה. יש צורך לתת הקשר שמלבד הטומאה הברורה של מת – קיימות טומאות נוספות שמקורן מאדם חי שנכנס לקודש – עליהן יש לכפר על המשכן אחת לשנה.

מדוע הדברים אינם כתובים במפורש? מדוע לא קיבלנו בנוסף לפרשות תזריע ומצורע גם פרוט של הלכות טומאת מת? בבבלי (יומא כג.) מופיע הסיפור הבא:

מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש (התחרו ביניהם מי יזכה בתרומת הדשן) קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו … בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין – ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים

הגמרא מביאה את הסיפור כדי להדגים את הבעייתיות של חוסר הרגישות לחיי אדם. בניגוד לכך, אצלנו התורה נמנעת מלציין את טומאת המשכן וכליו בשל רגישותה לחיי אדם. גם כאשר ציווה משה שבני הדודים מישאל ואלצפן הם שיפנו את גופותיהם של נדב ואביהוא אל מחוץ למחנה לא צוין במפורש שהפתרון היצירתי נדרש על מנת לא לטמא עוד מהכוהנים כדי שיוכלו לעזור בתקופה הלחוצה של חנוכת המשכן, קרבנות הנשיאים וההכנות לפסח. את ההתייחסות הנאותה לאסון אנו גם לומדים מדברי הנחמה של משה לאחיו. ניתן ללמוד מהתורה שיעורים רבים בדרך ארץ.

נחזור לפתיחה הכפולה. הפתיחה הכפולה דומה לפתיחת פרשת וארא: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (שמות ו ב), אבל כאן יש אריכות יתרה הרומזת לשיחה שהתקיימה ואינה מופיעה. ה' דיבר אל משה והסביר לו בעדינות המתבקשת (נדב ואביהוא הם אחייניו) שבעקבות מותם בתוך המשכן יש כעת בעיה של טומאה במשכן. משה הפנים את הבעיה ושאל מה עושים. ה' לימד אותו את עבודת יום הכיפורים שיעשה אהרן.

הערה: טומאת אדם כבר הוזכרה בתחילת ספר ויקרא (ז יט-כא). גם בהלכות נזיר רואים שכבר ידוע שמת מטמא לשבוע (במדבר ו ט). בנוסף אנו רואים שמשה ביקש לפנות את נדב ואביהוא אל מחוץ למחנה. מכאן שהלכות כלליות בדבר טומאת מת כבר היו ידועות.