בברכה שניתנה לבסוף לעשו נאמר: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (כז מ). לפירוש המילה "תריד" מביאים רש"י, אבן עזרא ורמב"ן את הפסוק "הַקְשִׁיבָה לִּי וַעֲנֵנִי אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה" (תהלים נה ג) – לבכות או לזעוק.

אולי המילה יריד נקראת כך משום שהכל מכריזים בקול את סחורותיהם.

הרבה מכירים את ההסבר הראשון של אבן עזרא – תריד כמו תרדה. אבל אז יוצאת ברכה לא הגיונית: כאשר תתגבר- תתגבר. לפי הפירוש לעיל הברכה היא שכאשר תזעק – תתגבר.

עדיין ניתן לשאול, מדוע שזעקה תועיל? אני טוען שהשורש של המילה ״תריד״ היא לא צעקה ללא תוכן אלא להיפך: זעקה מעומק הלב, כתפילת העני, כמרדכי בשער המלך. אם עם ישראל ינצל את שליטתו בעשו לרעה, אז זעקתו של עשו תישמע. אני גם מדייק מסוף הפסוק – זעקתו של עשו תישמע אם קיים צורך לפרוק את עולו של יעקב מעל צווארי עשו.

מכאן למסר שלנו. כאשר אנו מוצאים את עצמנו גבירים על עם אחר, עלינו לזכור שעם האדנות מגיעה האחריות. כאדון על עבד, כמורה בכיתה, כהורה לילד. אם יעלה על דעתנו לנצל לרעה את מעמדנו, הרי שזעקת הנחמס תגיע לפני שופט כל הארץ שאוזנו כרויה לזעקת הדל.