כתוב במדרש תנחומא (שמות לח ב): "משכן שקול כנגד כל העולם, וכנגד יצירת האדם". אכן הנצי"ב (העמק דבר כה ח) מסביר שהמשכן וכליו מכוונים כנגד העולם ומרכיביו. המלבי"ם (ל א) מסביר כיצד המשכן וכליו הם כנגד איברי האדם. אך מהו ייעודו של המשכן? מצד אחד המשכן נועד להשכין את ה' בקרב בני ישראל, ומכאן חשיבותו הרבה של הארון. מצד שני יש הרואים במזבח את העיקר שכן הוא מאפשר את הקורבנות, עד כדי כך שבתאור מצוות בניית המקדש של הרמב"ם (ספר המצוות, מצוות עשה כ) הארון אפילו לא מוזכר:

המצוה העשרים: הציווי שנצטוינו לעשות בית לעבודה, בו תהיה ההקרבה והבערת אש תמיד, ואליו תהיה הפניה, ובו תהיה החגיגה וההתקבצות בכל שנה, והוא אמרו יתעלה: 'ועשו לי מקדש' (שמות כה ח).

בנוסף, אנו מוצאים שהמשכן נקרא 'אוהל מועד' וגם 'משכן העדות'. האם זה קשור למועדות? האם המשכן מעיד, כפי שמופיע במדרש (תנחומא פקודי ו, שמות רבה נא ד), על כך שחטא העגל כופר?

מפרשי המקרא מתמודדים עם מספר הבדלים בין סדר כלי המשכן בציווי למשה בפרשות תרומה-תצוה (וחלק מכי-תשא) לבין תאור הביצוע בפועל בפרשות ויקהל-פקודי:

• בציווי בולט בהעדרו מזבח הקטורת. במקום להופיע בין כלי המשכן בפרשת תרומה, תאורו מתעכב עד לאחר בגדי הכהנים ותאור קרבן התמיד – עמוק בתוך פרשתנו. לעומת זאת בכל רשימה אחרת צורף מזבח הקטורת למקומו ההגיוני – ביחד עם השולחן והמנורה הנמצאים לצידו בתוך היכל המשכן.
• הציווי פותח בארון, השולחן והמנורה – רק לאחר מכן תאור מבנה המשכן. בביצוע קודם נבנה המשכן ורק לאחר מכן נעשו הכלים.

שאלה נוספת: מדוע קרבן התמיד מופיע ביחד עם כלי המשכן ולא יחד עם כל שאר הקרבנות בספר ויקרא?

התלמוד הבבלי (ברכות נה.) כבר הבחין בשינוי הסדר בין הארון למבנה המשכן:

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן ארון וכלים? אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת?

בצלאל הפעיל הגיון פשוט והבין שיש להתחיל בבניית המשכן – כדי שיהיה היכן להציב את הכלים. עדיין יש לשאול – מדוע סדר הציווי אינו בהתאם להגיון זה? לדעתי אפשר להמשיך את קו המחשבה של הגמרא ולהוסיף שיש הגיון אחד בציווי והגיון נפרד בביצוע.

נמשיל זאת לתהליך בניית ארמון למלך. בשלב התכנון יש לקחת בחשבון את תכליתו של המבנה. מבנה שאמור גם להגן על המלך ייראה שונה מאשר מבנה שנמצא כבר בתוך עיר מבוצרת. המבנה גם יושפע מן הצורך במרתף, אוצר מלוכה, חדרים לאורחים והאם המלך אוהב נוף או מעדיף לא לעלות מדרגות. אם למלכה אוסף כלי חרסינה נדירים היא תרצה חדר מיוחד לכך בצמוד לחדרה. לעומת זאת בשלב הביצוע יש להתחיל כמובן במבנה עצמו. ברור שכלי החרסינה העדינים לא יועברו לפני סיום הבנייה.

כך הדבר גם במשכן. בשלב הציווי על המשכן לומד משה גם על תכליתו. הארון הוא התכלית של עשיית המשכן (רשב"ם כה י). לוחות העדות יינתנו אל תוך ארון שייקרא 'ארון העדות' (רשב"ם כה טז וכן אבן עזרא שם). ארון העדות יוצב במשכן אשר ייקרא על כן 'משכן העדות'. ה' יוועד עם משה מבין הכרובים מעל הארון, ולכן ייקרא המשכן גם 'אוהל מועד'. לגבי עיכוב הזכרת מזבח הקטורת כותב הגר"א (בספרו אדרת אליהו, סוף תצוה) כך:

ועשית מזבח מקטר כו'. לא הוזכר בעשיית כלי המשכן והזהיר תחלה המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח ואח״כ אמר עשיית התמיד ואמר בזה אשכון בתוככם ואח״כ הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפרים יורה שזה לא היה מעכב להשראת השכינה רק אלו היה לכפרת ישראל וכן אמר בכסף הכפורים לכפר על נפשתיכם.

מאחר שתכליתו של המשכן השכנת ה' בקרב בני ישראל במסעם במדבר, נכללים בשלב הציווי כל הכלים – אך גם כל האמצעים הנחוצים לתכלית זו. כך מתוארים לא רק השולחן והמנורה, מבנה המשכן, המזבח והחצר, אלא גם בחירת הכהנים, לבושם המיוחד, אופן הקדשתם של הכהנים וכן אופן הקרבת קרבן התמיד. בפרשתנו, מייד בסיום הרשימה הזאת מופיעים פסוקים המסיימים את החלקים הקריטיים להשכנת השכינה (כט מג-מו):

וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם

רק לאחר מכן מופיעים פרטים שהם חלק מבניית המשכן אך אינם מעכבים את השכנת השכינה (ספורנו ל א, אבן עזרא כה כב): מזבח הקטורת, מחצית השקל, הכיור וכנו – וכן המרשמים להכנת שמן המשחה והקטורת. אכן אנו מוצאים לגבי מזבח הקטורת: "מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו" (בבלי זבחים נט.). גם לגבי הכיור כותב הרמב"ן (ל יט): "הכיור ציוה בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצווה, כי ביום הכיפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (יומא מג ב)". אך שאר הכלים הם תנאי להשכנת השכינה.

אם הארון הוא תכליתו של המשכן מדוע הרמב"ם אינו מזכיר אותו? בספר המצוות מתייחס הרמב"ם לחיוב החל על אדם מישראל. השכנת השכינה אינה מוטלת על כל אחד מישראל ומבחינה זאת מעשה הקרבנות הוא העיקר.

התורה מלמדת אותנו שבבניית המשכן יש להתמקד בתכליתו. את התכלית הזאת יש לזכור הן בשלב המחשבה והתכנון והן בשלב המעשה. ראינו בפתח הדברים שהמשכן נמשל לעולם ולאדם. האדם צריך תמיד לזכור את ייעודו בעולם להיות משכן לה': לאפשר מפגש בין הרוחניות לגשמיות – ואת זאת לזכור הן במחשבתו והן במעשיו. בכך יתרום את חלקו בקיום ייעודו של העולם – להיות מקום למשכנו של ה' בקרב כל בני האדם.