מייד לאחר תאור היום השמיני של ימי המילואים (מילוי ידי הכהנים כלומר חניכתם לתפקידם) מתחיל רצף של הלכות המתחיל בפרוט דיני מאכלות אסורים והלכות שונות הקשורות לטומאת נבלה. רצף זה ממשיך בפרשתנו ולאורך פרשות מצורע, אחרי מות, קדושים ואמור – ועוסק כולו ביחס בין "השביעי" לבין "השמיני". לדעתי, כל הרשימה נאמרה למשה באותו יום אחרון של ימי המילואים – היום השמיני. תומכת בכך הערתו של אבן עזרא בפרשת אמור (כג י): "כי זו הפרשה סמוכה להקמת המשכן".
מה כל כך מיוחד ביום השמיני? היום השמיני מציין את שיאם של תהליכים רוחניים רבים. כדי להבין את משמעות המספר שמונה צריך להתחיל במספר שש. בעולם סביבנו שלושה מימדים. בתורה זה מתורגם לששה כוונים היוצאים מן המרכז כאשר המרכז עצמו מקבל את המספר שבע. מימד הזמן לא מתווסף למנין המימדים כפי שהדבר במדע, אלא שבתוך הזמן מונים ששה ואז השביעי הוא המקודש או המיוחד. למרות קדושתו, השביעי הוא עדיין חלק מהעולם, חלק מהטבע. אין צורך להתנתק ולהתנזר מטבע העולם על מנת להיקרא קדוש. משמעות הקדושה היא לחיות בעולם הטבע בדרך הנכונה. אם עזבת את הטבע אז לא תיתכן קדושה. אם נמשיך מעבר לשביעי – אל השמיני – נגיע אל מה שנמצא מעבר לעולם הטבעי: הרוחני.
בספר ויקרא הלכות רבות העוסקות בקדושה. חלק מהלכות אלה מבארות את היחס לקדושה וההגעה אליה – המסומלת ע"י המספר שבע:
- קדושת הקרבנות. בנוסף לקרבן פסח ישנם ששה נוספים: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ז לז)
- קדושת הפרט מביאה אסורה ובהמנעות ממאכלות אסורים (סוף פרשת שמיני). בסיום הפרשייה נאמר: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי …" (יא מד)
- אופן הגישה אל קודש הקדשים (פרשת אחרי מות)
- קדושת כל עדת בני ישראל (סוף אחרי מות ופרשת קדושים)
- קדושת הכהנים (תחילת פרשת אמור)
- קדושת המשכן (גם בפרשת אמור)
- קדושת הזמן – רשימת החגים הכוללת שבעת ימי שבתון "מקרא קודש" – מספר חגים בני שבעה ימים, מספר חגים בחודש השביעי וכן ספירת העומר שבעה שבועות
- קדושת הארץ – שמיטה כל שבע שנים ויובל כל שבע שמיטות
בימי המילואים נספרו שבעה ימים כנגד המשכן שהוא מקודש ביחס לסביבתו. היום השמיני הוא יום השיא של החלק הרוחני: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ט ד). במסגרת רשימת ההלכות אותם מלמד ה' באותו היום מתוארים תהליכים רוחניים המגיעים לשיאם ביום השמיני או קשורים למספר שמונה:
- ברית מילה ביום השמיני (פרשת תזריע) אז נכנס אדם לברית רוחנית עם ה'.
- סיום טהרתם של מצורע, זב וזבה ביום השמיני (פרשות תזריע ומצורע) – לעומת טמא מת ונדה שנטהרים תוך שבעה ימים. רק המחלות האלה הן רוחניות ודורשות פעולות מיוחדות ביום השמיני.
- מוכנותה של בהמה לקרבן (פרשת אמור) הוא החל מהיום השמיני לחייה בדומה למוכנות האדם לברית המילה.
- במעגל השנה שבעה ימי שבתון "מקרא קודש". האחרון שבהם הוא היום השמיני של סוכות – שמיני עצרת.
- חג השבועות הוא ביום החמישים (אחד אחרי 7 פעמים 7) וכך גם היובל בשנת החמישים
- לבסוף (ממש בפסוקי הסיום של הספר) מתווסף קרבן הבכור לרשימת הקרבנות. הבכור הוא אחד, ראשון, והקרבן היחיד שמוקדש מבטן (כלומר על ידי שמים). [קרבן מעשר כלול בקרבן בכור, מוזכר ביחד איתו וגם הוא מוקדש בגורל כלומר בידי שמים]
בזאת כללנו את כל התהליכים הקשורים במספר שמונה בתורה. ישנם שני יוצאי דופן:
- אזכור חטוף בפרשת משפטים שבכור בהמה מוקדש לה' ביומו השמיני – הציווי אצלנו יותר כללי.
- טהרת נזיר שנטמא למת כולל יום שמיני שכן הוא זקוק לעלות בחזרה למצב הרוחני של הנזירות. כל פרשת נזיר נדונה רק בפרשת נשא שכן היא קשורה לשלושת המחנות – ואלה נתחדשו כשהלויים החליפו את הבכורות לאחר המפקד שנערך ב-א' אייר, כ-3 שבועות לאחר היום השמיני שלנו.
היום השמיני מפגיש אותנו עם עולם חדש – עולם נסתר ומופלא שנמצא ממש כאן – אך מעבר למה שהחושים שלנו מסוגלים לקלוט, מעבר למה שכל הכלים המדעיים יכולים לקלוט. זהו עולם ומלואו – אך מבחינתנו שקט ונעלם. על מנת לתת לעולם הזה לפרוץ אל תוך עולמנו עלינו להמתין בסבלנות עד שיעברו שבעה ימים ולהגיע לקדושה, ורק אז להסתכל מעבר לעולם שלנו – מעבר לשביעי – אל השמיני. כלומר, על מנת לקבל את העולם הרוחני חייבים להפנים שהוא נמצא לא רק מעבר לעולם הזה, אלא הוא דורש את השלימות של העולם הזה. הקדושה קודמת והיא תנאי לרוחני. במקרה זה אין המטרה מקדשת את האמצעים. השכנת השכינה אפשרית רק במשכן הכולל את כל המרכיבים כאשר קדושתו וקדושת העם נשמרת בקפידה.
כל הנושאים הרוחניים רוכזו ביחד על מנת לבטא את הרעיון שהנושאים הרוחניים כולם קשורים אחד בשני ותלוים אחד בשני. אם אין קדושה וקיום מצוות אז אין השכנת שכינה. בשונה מעולמנו המחולק לחלקים (שבעה) – הרוחני הוא אחד.