לאחר עשרת הדיברות מבקש העם שה' ידבר רק עם משה ולא איתם. אז את המשך הדברים אכן מקבל משה לבדו (כ יח – כא א):
וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.
(א) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.
(ב) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ.
(ג) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם …
בפסוקים לעיל רשימה המופיעה כהקדמה למשפטים. על חשיבותה נלמד מכך שיש אליה התייחסות נפרדת, שהרי בסוף פרשת משפטים מופיעה הרשימה לעיל כ-"דברי ה' ":
"וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים" (כד ג)
אם נעיין ברשימה נראה שנושא החלק הראשון הוא עבודה זרה, נושא החלק השני שפיכות דמים, ונושא החלק השלישי גילוי עריות.
נעצור רגע וננסה להבין את הפסוק העוסק במזבח אדמה. אלקיים מסביר שהתחביר יסתדר אם נסיר את ההערה "וזבחת עליו … ", ונקבל: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי". הציווי מסביר שמותר להקים במה לעבודת ה' רק במקום שבו התגלה ה' בשמו לצורך מתן ברכה. אלקיים מצא שכך פעלו האבות באופן שיטתי: בכל מקום שבו נגלה אליהם ה' – שם הם הקימו מזבח לה'. מקום כזה מקבל שם והופך למקום בעל חשיבות מכאן ולהבא.
לענייננו, נשים לב מה שולל הציווי הזה. הנטייה של עבודה זרה היא למצוא מקום יוצא דופן או מעורר השראה ושם להקים מזבח: פסגה של הר גבוה, עץ עתיק, סלע ענקי, מקור מים חשוב. התורה מרחיקה אותנו מסגידה למקורות של שפע גשמי כמו השמש.
הציוויים לעיל לא סתם מדגישים את חומרתם של עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. בציווי הראשון נאמר שבעבודת ה' אסור לשתף עוד אליל או פלא גשמי. בציווי השני נאמר שלעבודת ה' אין להשתמש בכלי הקשור לשפיכות דמים. בציווי השלישי נאמר שבעבודת ה' אין לשלב ולו רמז של גילוי עריות.
מאחר שעבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות הם אבות טיפוס לכלל הדברים האסורים, אני מסיק מכאן שאין לשלב כל דבר איסור בעבודת ה' ולכן לדעתי המסר של הציוויים האלה הוא הכלל שאין המטרה מקדשת את האמצעים. בלשון חז"ל – מצווה הבאה בעבירה. הדוגמה בה דנים בגמרא (בבלי סוכה ל.) היא לולב הגזול: לא ניתן לעבור איסור ולהשתמש בתוצאה לצורך עבודת ה'. ניתן למצוא מקור לרעיון זה בפסוקים שלנו.
ניתן למצוא כאן מסר נוסף. בהרבה מקומות חז"ל קובעים גדרים לאיסורים. כאן רואים שגם ה' אוסר דברים קלים כדי שלא נגיע בהמשך לאיסורים חמורים יותר. לא נאמר כאן שאסור לבנות מזבח מאבנים ששימשו לרגימת אדם – אלא בכלי ברזל אפילו אם לא נעשה בו לפני כן שימוש רצחני. על המזבח אסור לעלות במדרגות, שם גם אם תתגלה ערווה יהיה זה בשוגג ולזמן קצר. אנו לומדים את העקרון שצריכים לשים את הסף במקום נמוך ולא רק להימנע מאיסורים חמורים.