הרמב"ם סובר שיש מצווה למנות מלך. הוא לומד זאת מן המלים: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (יז טו). אך האברבנאל סובר שאין מצוה כזאת. הרי למקרא מלים אלו בתוך מקומם נהיה ברור שכדי להגיע להבנת הרמב"ם יש צורך להוציא את המלים מהקשרן (יז יד-טו):

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא

בפסוק יד יש תנאי מקדים: רק אם העם ירצה במלך אז יש להמשיך לפסוק הבא. אם העם אינו מעוניין במלך אז ניתן לוותר על כך. יתרה מכך: רצון העם במלך מוצג מלכתחילה כדבר לא אידיאלי שכן במפורש העם רוצה מלך רק בגלל שלכל העמים מסביב יש מלך.

ואם העם רוצה מלך – אז יש מצווה למנות מלך? בואו נקרא בזהירות את ההמשך: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ". ניתן בהחלט לטעון שלפנינו רק איסור למנות אדם סתם כך ללא הנחייה של נביא.

פסוק ההמשך מערער על הבנתנו. בפסוק ההמשך נאמר שאסור למנות נוכרי למלך. מדוע יש צורך באיסור זה לאחר הציווי למנות מלך רק על פי ה׳? התשובה הפשוטה היא שיש כאן התייחסות למצב שבו לדאבוננו אנו נמצאים היום. הרי לו רצינו למנות היום מלך, לא היתה לנו דרך לדעת במי בחר ה׳ – אין להו לא נביא, לא אורים ולא תומים. במקרה כזה נצטרך לבחור בעצמנו מלך, ואז חל האיסור למנות נוכרי.

עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הרי לכפילות הצווי ״שום תשים״ ודאי יש משמעות. לדעתי כפילות זו מעודדת לקיים את בקשת העם ולא לחשוש מכך שהמלוכה הוצגה כאן כדבר לא רצוי.

בתרגום לעברית של זמנינו: אם העם רוצה מלך, יש למנות מלך על סמך בחירת ה' בלבד, ואין לחשוש.

אבל אפשר לדעתי להגיע לתובנה עמוקה יותר. אם יביט עם ישראל מסביב ויבקש שלטון מסוג אחר – לדוגמה דמוקרטיה ובה ממשלה שבראשה ראש ממשלה הממונה על ידי נשיא שתפקידו סמלי ברובו (סתם בחרתי אקראית) – הרי שיש לקיים את רצון העם, וזהו רצון ה׳!

ניתן גם להוסיף שהאיסור למנות נוכרי מתייחס גם למקרה שהעם בוחר שלטון מסוג אחר. כל שיטת ממשל שנבחרה על ידי העם – אסור שהעומד בראש יהיה נוכרי.

ההבנה שהגענו אליה טומנת בחובה מסר חשוב. לפי הדברים לעיל, התורה אינה מחייבת דוקא שלטון מלוכני. יתרה מזאת, נראה שהתורה מוכנה לא רק לסבול שלטון מסוג אחר, אלא ממש לקבל אותו אל תוך מסגרת חוקי התורה, ואפילו חלים עליו הגבלות דומות להגבלות שיש על מלך. כלומר, השלטון על עם ישראל בארצו הוא הוא שלטון במסגרת חוקי התורה על כל המשתמע מכך.