חז"ל אומרים לנו שמגילת רות היא מגילה של חסד. עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים (משנה אבות א ב). שלוש הוא המספר של שבועות: חודש שלישי, שלושה ימי הגבלה וכו' (בבלי שבת פח.).

מדוע לא התעורר בועז מלכתחילה לדאוג לנעמי ולרות ששבו משדה מואב?

מדוע היה צורך שתשלח נעמי את רות לגורן בלילה ולא שוחחה עם בועז בנושא? מה בכלל קרה שם בלילה שקידם את העלילה?

נבחן את נושא החסד לאורך המגילה.

אלימלך ראה שמתחיל רעב ועשה את החישוב שלו. בשנים רגילות אין לו בעיה לתמוך בעניים. אמנם הוא יכול לשרוד את שנות הרעב, אבל האם יוכל לעמוד במבול הפניות של אנשים רעבים ללחם שצפוי לאתגר את יכולתו הפיננסית? הרי אין לדבר סוף! ברור שאין ביכולתו לתמוך בכולם. אלימלך הגיע למסקנה הנכונה שאין חיוב לעסוק בחסד. אין איסור לעזוב את עירו ולעבור למקום בו אין הרעב פוגע.

אבל אלימלך לא הבין שעשיית החסד היא המחזיקה אותו בחיים. ברגע שעזב את חיי החסד הרי שבניו התרחקו ממנו ונשאו גויות, והמוות ארב לו ולבניו מעבר לפינה. הבחירה שעשה אלימלך חזרה אליו בעוצמה שלא שיער. את השיעור הזה לומדים על בשרם כיום הרבה ישראלים שמחליטים לנסות את מזלם בנכר.

נעמי מחליטה לבצע מהלך לא פשוט – משפיל להחריד – ולשוב לעירה. היא תהיה מושא לרחמנות ולרכילות וללא משפחה, אלמנה לאחר גיל הפריון – צפויה לה דעיכה איטית אל שכחת ההיסטוריה. רות מזהה את מצבה של נעמי ומחליטה שהיא בוחרת בחסד. אין עליה חיוב לעזוב את ארצה אבל היא מרגישה שהבחירה בחסד היא בחירה בחיים. מי שלא בחרה בחסד זו ערפה – ועל פי חז"ל היא אמו של גוליית. גוליית ואחיו נהרגו במלחמות נגד ישראל וכך גם דרכה של ערפה הסתיימה במוות ושכול.

במשך עונת הקציר רות מלקטת בשדה של בועז. בועז מכיר בכך שרות ונעמי הן קרובי משפחתו ועל כן טבעי הדבר שהוא מאיר פניו לרות ומעדיף אותה על פני העניים האחרים המלקטים בהתאם לחיוב מהתורה. כאשר בועז מדבר עם רות לראשונה הוא מציין שהוא מעריך את החסד שעשתה עם נעמי – אבל הוא מוסיף שלא הוא אלא ה' הוא אשר ישלם לה את גמולה. אבל נעמי יודעת שהנה עונת הקציר נגמרת. לפניהן חודשים ארוכים ללא תקווה לאוכל. בועז עשה את המוטל עליו, אבל עושה רושם שהוא מסתפק בכך. שוב אנו פוגשים את העשייה המינימלית, זאת המתחייבת על פי התורה והמוסר – וללא החסד שמשמעותו חיים.

על פי דין התורה האח המייבם אינו חייב לשאת את אשת אחיו לאישה. החיוב המוטל עליו הוא לספק לה זרע באופן חד פעמי – והשאר הוא תפקידו של ה'. הוא את שלו עשה על מנת להקים את שם המת על נחלתו. נעמי מכירה את ההלכה הזו, והיא גם חכמה מאד. אם מינימום מתחייב זה מה שבועז רוצה, אז זה מה שהוא יקבל.

נעמי שולחת את רות להציע לבועז להמשיך בדרכו ולתת את המינימום המתבקש: עיסקת מינימום של לילה אחד בגורן. אם נעמי יודעת משהו על טיבם של אנשים בכלל ועל טיבו של בועז בפרט – והיא יודעת – הרי שבועז יבין את המסר. ההוכחה לכך היא שנעמי מסיימת את הוראותיה לרות במילים "וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין". המעשה של רות היה כסתירת לחי מצלצלת שהעירה את בועז משאננותו והעמידה אותו במקומו. בועז הבין היטב שלעשות רק את המוטל עליך זה בכלל לא מכובד, ובענווה הכיר בכך שנעמי צדקה ממנו ופעל למחרת לתיקון המצב.

אבל פרט חשוב נוסף מתברר לנו משיחתו השנייה של בועז עם רות: "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר" (ג י). בועז מציין כאן מעשה חסד נוסף שכמעט חמק מעינינו. יותר מהחסד שעשתה רות עם נעמי – בועז מציין דוקא את החסד שעשתה רות עמו כאשר בחרה בו ולא באחד הבחורים האחרים. הדרך היחידה שניתן להבין חסד זה הוא על פי דברי חז"ל שבועז הוא בשלב זה אדם מבוגר יחסית לרות למרות שכבר הספיקה להתאלמן. חז"ל מציינים שאשתו וכל בניו של בועז מתו עוד בחייו וכך גם כאן הבחירה בחסד מתבררת כבחירה בחיים. גילו המבוגר של בועז נותן סיבה נוספת להתמהמהותו בהידוק הקשר עם רות.

מעשה רות עם בועז מזכיר לנו מעשים אחרים המראים לנו שהדרך בה מגיע המשיח, בן דוד לשבט יהודה, היא תמיד בהיסח הדעת. זה התחיל בהחלפת רחל בלאה, המשיך במעשה תמר עם יהודה והגיע לשיא כאן. אצל רחל ולאה מציינים חז"ל את החסד של רחל שמסרה את סימניה ללאה. אצל תמר מציינים חז"ל את החסד של תמר שלא ביישה את יהודה. גם אצלנו החסד ממשיך בכך שבועז שמר על צניעותה של רות כששלח אותה מהגורן לפנות בוקר.

במגילה אנו רואים שמעשה של חסד בסופו של דבר משתלם: חסדה של רות עם נעמי חוזר אליה בדמות חסדו של בועז עימה. החסדים לכל אורך השושלת של שבט יהודה מזכים אותם בהולדת דוד ובמלכות על עם ישראל.

המסר של מגילת רות הוא לא סתם של חסד. החסד הוא החיים, והוא הנותן טעם לחיים. מי שעושה את המוטל עליו בלבד הריהו כמת מעצם העובדה שחייו אינם חיים, ומי שבוחר בחסד בוחר בחיים.