קשה להבין מה הוא ריח ניחוח, וכיצד ייתכן שה׳ מריח ריח וכביכול נהנה מכך.

בבבלי זבחים (דף מו:) ניתן להבין ש"ריח" הוא ריח הצלייה ואילו "ניחוח" הוא נחת הרוח לפני ה׳. רש״י מסביר שם שיש נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא, שאמר – ונעשה רצונו.

מבחינה לשונית ניתן לבאר שריח ניחוח הוא ריח נעים, שגורם נחת רוח לאנשים.

אבל הבעייתיות בפסוק היא בייחוס לה׳ את יכולת ההנאה מהריח וכאן יש להסביר שדיברה תורה כלשון בני אדם. אבל לפנינו משהו מעבר לכך. מקרה זה נבחר על מנת ללמד אותנו שביטויים של הגשמת הבורא הם רק בהשאלה. הלימוד הוא באופן הדרגתי (על פי בני אלקיים).

הפסוק שבו מופיע ריח הניחוח לראשונה הוא בפרשתנו, וכך כתוב:

וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם (ח כ״א)

פסוק זה בא ללמד אותנו שבאופן כללי הגשמת ה׳ היא משל – ועלינו ליישם לימוד זה לכל אורך התורה.

בשלב הבסיסי ביותר – ויאמר ה' אל עצמו. לפני שמתייחסים האם לה' יש גוף, יש פה ביטוי לשוני שגם אם היה נאמר על אדם – הרי ברור שהוא לא ממש מדבר אל עצמו אלא זהו רק ביטוי למחשבה.

שלב שני – אל לבו. כמו שה' מדבר אל עצמו זה ביטוי, כך גם לומר שיש לו לב זה רק ביטוי.

שלב שלישי – ה' מריח.
כמו שהדיבור אל עצמו, וגם הלב – הם ביטויים מושאלים, כעת נלמד שגם כל כינוי גוף לה' זה ביטוי, ודיברה תורה כלשון בני אדם.

הפסוק הזה נבחר ללימוד, מאחר שלפנינו הביטוי המגשים החמור ביותר: למרות שיש באמת ריח פיזי של הקרבן וכתוב שה' מריח אותו – מדובר בביטוי בלבד.