פרשתנו פותחת בציווי עליו נשתברו קולמוסים רבים:

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (יט ב)

עלינו להידמות לה' ולהיות קדושים כמוהו. מהי קדושה? מיהו קדוש? אילו מחשבות עולות לראשנו כשאנו מעלים בדעתנו את הביטוי "אדם קדוש"?

לפי רש"י משמעות הקדושה היא לפרוש מן העריות, אך אז נשאלת השאלה כיצד שייכת אצל ה' תכונה זו. מפרשים רבים הציעו הצעות מגוונות לקדושה המתבקשת מן האדם אך התקשו בנקודה זו.

מושג הקדושה מושך את דמיוננו מעלה מעלה, בעיקר בהשוואה לקדושתו של ה'. הנושא עורר מחלוקת שמתחילה עוד בימי התנאים וממשיכה עד ימינו.

על פי הגישה הרומנטיקנית / מיסטיקנית ישנם דברים שהם קדושים מאליהם – בדומה לקדושתו של ה'. עם ישראל, מקום המקדש, צדיקים, התורה, השבת וארץ ישראל הם דוגמאות לכך. לכל מצווה יש סגולה להשפיע קדושה בתחום מסוים – להשפיע שפע רוחני אל תוך עולמנו. בן ישראל נולד על פסגתו של הר. הוא במצב של קדושה מלכתחילה. בהתאם למעמדו הוא נדרש להתנהגות על פי המצוות.

לעומת זאת, על פי הגישה הרציונליסטית אל הקדושה ניתן לשאוף על ידי דבקות מעשית או עיונית בה' באמצעות קיום מכלול המצוות. האדם נמצא במצב מתמיד של שאיפה לקדושה – אליה לעולם לא יוכל באמת להגיע מאחר שרק ה' הוא מושלם: ה' הוא הקדוש ואליו שאיפתנו. בן ישראל ניצב מול הר שפיסגתו הרחוקה היא הקדושה והטיפוס המתמיד על ההר – המלווה גם בנפילות – היא משימתו המתמשכת. מפרשים מודרניים רבים אימצו גישה זו.

לצערי אני לא מוכן לקבל אף אחת משתי הגישות – וזאת מתוך עיון בפשט פרשתנו. הרי במפורש האדם מצווה להיות קדוש. כלומר – מצד אחד עליו לעמול על מנת להגיע לכך, בניגוד לגישה הראשונה – אך מצד שני, ובניגוד לדעה השניה, הרי שהקדושה נמצאת בהישג ידו! אם בגישה הרציונליסטית השאיפה אל הפיסגה הצרה היא של האדם הבודד – הרי שבפרשתנו הפנייה איננה אל הכהנים או אל יחידי סגולה – אלא אל "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"! רש"י ואחרים מציינים בפתיחת הפרשה שהיא נאמרה בהקהל. אני קורא בפרשתנו את ההוראות כיצד להיות קדוש: התרחקות מן העריות, שמירה על מצוות בין אדם לחבירו, קיום משפט צדק, התרחקות מעבודה זרה ועוד רשימה ארוכה שנמצאת בהישג ידם של כל אחד מן הקהל.

רש"ר הירש כותב:

כי קדוש אני ה' אלקיכם: אתם יכולים וחייבים להיות קדושים … הנכם מוכשרים לקדושה … אני מצווה אתכם על הקדושה.

דבר אל כל עדת בני ישראל: … אין אדם שקריאה זו פונה אליו בייחוד. כולנו חייבים להיות קדושים.

ר' משה אלשייך כותב:

להיות יתברך בא להזהיר את האדם על חסידות וקדושה להידמות לבוראו, ראה והנה יש בני אדם תועים מדרך השכל באומרם, כי לא כל אדם ראוי לכך וזוכה לזה, כי אם חד בדרא או תרי בדרא (=אחד או שניים בדור) ויתרשלו על ידי כן מלעלות בסולם השלמות בתורה ומצוות והתנהג בחסידות; אך לא כן הוא, כי אין בישראל שלא ישיג אם ירצה לעלות בתורה ובחסידות עד הגיעו למדרגת קדוש; על כן להורות זה הקהיל את כולם להורותם, כי כל העדה מוכנים לכך. ולא תאמר שתדבר אל כל העדה, כדי שבכללם ישמעו המוכנים שבתוכם, כי הנה אליהם כולם תהיה האמירה, שתאמר אליהם: "קדושים תהיו".

שני הפרשנים לעיל אמנם מורידים את הקדושה אל העם: כל אדם חייב לשאוף לקדושה, והוא מסוגל להגיע אליה. אך הבעיה היא שאצל שניהם ״מדרגת קדוש״ היא נשגבת ורחוקה.

אני רוצה להציע פתרון על ידי שינוי מושג הקדושה. הרי אדם יכול להקדיש את בהמתו – ואז בהמתו היא קדושה. אדם יכול להקדיש דבר דומם כגון כסף והרי הוא קודש לה'. אני טוען שאם פר יכול להיות קדוש – ודאי שגם אדם יכול להיות קדוש. אינני מנסה להעלות את האדם לדרגת הבורא, אלא להוריד "מן העץ" את מושג הקדושה. שאיפת האדם להיות קדוש כמו ה' היא בגדר האפשרי, בדיוק כמו שאיפתו להיות רחום וחנון כמו ה'. כאשר ה' קידש את היום השביעי, ה' הבדיל אותו משאר הימים. עצם ההבדלה הזאת עשתה את השינוי. כאשר אדם מקדיש בהמה – הרי שמעתה בהמה זו מובדלת: אסור לעבוד בה מלאכת חול, יש לבהמה זו ייעוד ושייכות. אך יש לשים לב שאין בבהמה זו מהות מיוחדת. אין כל סיבה לתת כבוד לבהמה זו. חייבים רק לדאוג לה ולטפחה שכן היא כפיקדון בידנו והיא תוקרב על המזבח.

כך גם בפרשתנו. האדם מצווה להבדיל את עצמו. כל אדם מישראל מצווה להפריש את עצמו ממעשיהם של הגוים שמסביב: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי … וָאָקֻץ בָּם … אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (כ כג-כד) וכן: "וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (כ כו). בפסוק האחרון ניתן גם לראות את הקשר להשוואה אל ה'. כמו שהוא מובדל ומקודש כך גם עלינו להיבדל. ברגע שה' הבדיל אותנו משאר העמים – הרי שאנו מקודשים. אנו מצווים לנהוג בהתאם ולהיבדל ממעשי העמים שמסביב. התורה מפרטת את המצוות אשר יבדילו אותנו מן הגויים ויקדשו אותנו.

מה בין הבדלה להקדשה? אני חושב שעל פי הפסוקים לעיל ניתן לומר שהבדלה היא הפעולה שה' עשה כאשר בחר בנו מכל העמים. ה' ראה את הפוטנציאל שיש בנו. עכשיו תורנו להוציא לפועל את הפוטנציאל ולקדש את עצמנו: לקבל על עצמנו את התפקיד ולהתמסר אליו על ידי קיום כללי הקדושה. להפריש את עצמנו. ההבדל בין גישתי לגישה הרציוניסטית היא שלדעתי הקדושה נמצאת לא בפסגת ההר אלא היא ההר עצמו. יש דרגות שונות על ההר, אולם כל עדת בני ישראל נמצאים כבר על "הר הקדושה" – ומסביבו מישור "מדבר העמים" השומם. כל עמי הארץ עומדים סביב, משתאים אל מול היהודי שלא משנה עד כמה מקומו נמוך במעלה ההר – הרי שעצם קיומו ועצם מאמצו לרומם את עצמו ולעלות במעלה ההר מעיד על קיום הבורא ועל האתגר המוסרי העומד בפני כלל האנושות ומגמד את כל השאיפות הארציות לכסף, כח, הנאה וטריטוריה. זהו יסודו של המצפון, והוא המעורר את האנטישמיות. ההר הזה נראה מכל מקום והוא בולט כמו קוץ בעיני כל העמים.

אך בהתאם לדברי לגבי הבהמה כך גם כאן: קדושתם של בני ישראל היא טכנית. ה' בחר בנו. "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים יד ב). אין לסגוד לאדם הקדוש כשם שאין לסגוד לפר שהוקדש.

אבל, בשונה מההקדשה הטכנית של הפר, האדם נדרש בנוסף לעמול ולעלות בהר הקדושה. בפרשתנו אנו לומדים שהאדם הקדוש מקיים משפט צדק, עושה עסקיו ביושר, אוהב את הגר, מכבד את הוריו ואת הזקנים, אינו נוקם ואינו נוטר. שימו לב שאין דרישה מן האדם השואף לקדושה לצום משבת לשבת, להתנזר מחברת בני אדם ולהתבודד ביערות, לטבול בקרח ואף לא להדיר שינה מעיניו בלימוד תורה. האדם הקדוש משוחח עם הבריות – באהבה, עושה עסקים – ביושר, אוכל – מאכלים מותרים, מקים משפחה – על פי כללי ערוה ונידה. הטיפוס במעלה הר הקדושה של האדם הקדוש, בצוותא עם כל עדת בני ישראל, הוא אכן טיפוס מתמיד, כאשר בפיסגת ההר נמצא רק ה' בכבודו.

הדרגות השונות במעלה ההר אינן דרגות שונות של קדושה. הרי משה רבינו הוא כנראה דוגמה טובה למי שהגיע לפסגת ההר, והוא אינו מתואר כאדם קדוש אלא עבד ה׳, נאמן לה׳ וגם ענו. אלו בהחלט תארים מתאימים למי שצלח במשימה. אך הקדושה היא נחלתם של כלל בני העם.

הטיפוס על ההר הוא מצב מתמיד ומתמשך המתקיים בכל אשר נפנה. נניח לדוגמה שאנו נוהגים בדרך לשיעור תורה. אם ננהג בזהירות ובאדיבות תוך ציות לכללי התנועה הקובעים כיצד לשמור על חיי אדם – הרי שדבקנו בקדושה והתקדמנו במעלה ההר. אם עיגלנו פינות על מנת להגיע מהר יותר ליעדנו אז יצא שכרנו בהפסדנו. בכל הנוגע לדבקות בקדושה אין המטרה מקדשת את האמצעים. מבחן הקדושה איננו בהישג שכבשנו בסוף המסע אלא באופי הנוף שיצרנו בדרך. אכן ניתן להתרשם מרשימת ההנחיות של הקדושה שבפרשתנו שמדובר במצוות יום-יומיות פשוטות ולא מטרות נשגבות שלוקח זמן רב והשקעה להגיע אליהן.