וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה (יג יג)

מן הפסוקים ברור שחובת הפדיון חלה רק על חמורים – אך לא על סוסים, גמלים, כלבים, חתולים או פילים. מדוע רק את החמור יש לפדות בשה ולא כל חיה טמאה אחרת?

דנה בכך הגמרא (בבלי בכורות ה:):

אמר ר’ חנינא: שאלתי את ר’ אליעזר בבית מותבא רבא: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים? אמר לי, גזירת הכתוב היא, ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.

קשה להבין את פתרון הגמרא. כך הסביר זאת הרב יהושע ויצמן: מצות פטר חמור היא “מתנה” לחמורים על כך שסייעו לישראל ביציאת מצרים. החמורים היו שותפים ליציאת מצרים, וזה מלמד שיש בהם כוחות של קדושה. ניתן לחשוף את הקדושה הזו על ידי פדיון החמור בשה.

לי קשה לקבל שחיה טמאה יכולה להיות באותו הזמן גם קדושה, אלא אם מישהו מקדיש אותה לעבודת הקרבנות. בנוסף, אם כבר מחלקים כאן פרסים, הרי מגיע לכלבים שייחשבו גם הם לקדושים בתמורה לאי-חריצת לשונם לבני ישראל  (יא ז):

וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל

אבל הפרס שהם קיבלו היה פחות רוחני (שמות רבה לא ט):

שנאמר: “ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו”, למה לכלב, אמר הקב”ה: חייבים אתם לכלבים, שבשעה שהרגתי בכורי מצרים והיו המצריים יושבין כל הלילה וקוברין מתיהם, והכלבים נובחין להם ולישראל אינן נובחין, שנאמר: “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”, לפיכך אתם חייבים לכלבים שנאמר: "לכלב תשליכון אותו".

האם ניתן לערער על החלטת ועדת הפרס? ראיתי מספר תרוצים לגבי חשיבות החמור כבהמת משא, אבל לדעתי הסוס והגמל יותר חשובים מהחמור.

הסבר פשוט מצאתי אצל אבן עזרא. הרי הסיבה לקדושת הבכורות נובעת מהצלת בכורות ישראל ממכת בכורות, ובתוך כך גם בכורות החמורים שהיו שייכים לבני ישראל:

כי כל בכור מצרים אדם ובהמה מתו. כי ה' לא מלטם מן הגזירה שגזר על בכורי מצרים, רק שיהיו מוכנים לעבודתו. ולא היו לישראל בהמות טמאות כי אם החמורים לבדם, על כן לא יפדה בכור מין אחר

לבני ישראל במצרים פשוט לא היו סוסים, אז לא היו בכורות של סוסים שניצלו – ולכן אין חובה לקדש בכורות סוסים בעתיד. נמצאנו למדים בנוסף שלבני ישראל במצרים לא היו כלבים, חתולים, אוגרים או דגי זהב.

הפשט של חריצת לשון הכלב היא שמדובר בביטוי. כמו שמוכח בסרטים מצוירים, כאשר הכלב רואה אוכל טעים הוא מתחיל לרייר ומשרבב את לשונו מחוץ לפיו. כך כאשר הוא רואה נבלה – אפילו נבלת אדם. משמעות הביטוי היא שאף אחד מבני ישראל לא מת. זהו רק ביטוי ולא תאור של מציאות שהיתה, כך שלא מגיע כאן באמת פרס לכלבים. אפשר אולי גם להסביר שמדובר בנביחה כפי שהבין בעל המדרש לעיל – ושאר ההסבר זהה שמדובר בביטוי בלבד ומשמעותו שלא היו מתים בקרב בני ישראל.

אנו יודעים היום שהכלב לוחת את לשונו על מנת להתקרר, אבל דיברה תורה כלשון בני אדם. יש לציין שהכלב לוחת גם מסיבות אחרות, ביניהן כתגובה להתרגשות או מתח.

המסר שלנו שוב מגיע לנושא הכרת הטוב. אמנם לא קיבלתי את ההסברים שעלינו להכיר טובה לחמורים או לכלבים, אבל כן הגעתי למסקנה שקדושת הבכורות נובעת מהכרת הטוב כלפי ה' אשר הציל את בכורות בני ישראל, בהמותם וחמוריהם במכת בכורות.