רוב פרשת חקת – פרקים כ-כא הצליחו לבלבל אותי. רגע עם ישראל מתנהג באופן מביך – ורגע אחר הוא מתנהג באופן שמעורר השתאות.

אתאר כאן את השתלשלות הארועים והתפקיד שלכם הוא לשים לב לעליות ולמורדות – אך גם לעקוב אחרי המים.

בהסבר על פרה אדומה מופיעים המים 11 פעמים.

במי מריבה מרים מתה, העם מתלונן שאין מים וחבל שלא מתנו במדבר כמו דור ההורים שכולו מת במדבר. המים מוזכרים 7 פעמים בפרשייה שבה משה ואהרן מפספסים הזדמנות לקידוש ה' לעיני בני ישראל.

עם ישראל מבקש לעבור דרך ארץ אדום מבלי לגעת במי באר, ובהצעה נוספת תוך תשלום על המים – אך נענה בתוקפנות. אהרן מת בגבול אדום – ואז מלך ערד מבצע התקפת פתע ואף לוקח שבי. עם ישראל עושה מהפך ונודר שאם ינצח את מלך ערד – ערד תהיה חרם לה'. ה' נענה לבני ישראל.

כאשר נאלצים לעקוף את אדום בדרך ארוכה פתאום לעם אין סבלנות ושוב מתלוננים שאין מים והמן לא טעים. ה' שולח נחשים – והעם פתאום מתעשת ופונה אל משה במילים שטרם נשמעו:

"וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם" (כא ז)

ה' מציע את נחש הנחושת והמצב נרגע. לאחר עוד כמה תחנות מגיעים למקום שנקרא באר, ואז יש הסבר שהמקום נקרא כך בגלל ששוב לא היה לעם מים. ופה נכונה לנו הפתעה: העם אינו מתלונן! ה' פונה אל משה ומבקש לאסוף את העם וה' ייתן להם מים. כתגובה לקבלת המים פוצח העם בשירה!

מי שיעיין בשירה יראה שהיא מתאימה יותר להיאמר על מי מריבה:

עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם (כא יז-יח)

בתרגום לעברית מודרנית: שירו לבאר – עלי (ממעמקים והביאי מים), היא הבאר שחפרו שרי העם בעזרת המטה בלבד.

השירה כל כך קצרה שהקורא מנסה למצוא את המשכה בפסוקים שלאחריה. אני חושב ששירה זו הוחמצה במי מריבה. כאשר מחמיצים הזדמנות לא ניתן לשחזר את המצב לגמרי. יש תחושה שקיבלנו שירה קצרצרה, בדומה לשירת הנשים הקצרה שמופיעה לאחר שירת הים: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו כא). אילו פעלו משה ואהרן לפי ההוראות היינו זוכים לשירה מפוארת ולא להד קלוש של שורה אחת.

בהמשך מציע העם לסיחון מלך האמורי שיעברו דרך ארצו מבלי לשתות מי באר. לאורך הדרך יש לציין שכל שמות המקומות רומזים למים, כנראה מאחר שזהו אזור מדברי – אובות הם נאדות מים, עברים הם מעברי מים, מיקום הנחלים זרד, ארנון ויבוק ידוע, ומוזכרים אשד הנחלים ונחליאל. בסיום הפרשה העם נלחם בסיחון ובעוג וכובש את ארצם.

אנסה לסכם. אני חושב שבפרשתנו אנו רואים את עם ישראל עושה מהפך בכוון הנכון. המהפך מעט הפכפך ואינו פשוט. כמו מים חמקמקים שמשנים מצב צבירה, שיכולים להיות מקור החיים אך גם מסוגלים להטביע או להציף, כך גם חינוכו של עם או של אדם.

בחינוך אין הוראות חד משמעיות. קשה לאלף מים. לפעמים נטעה – ולפעמים נוכל לתקן באופן חלקי. יש עליות וירידות, יש אכזבות והפתעות. פעם הנער המתבגר יורד לתהומות השפל – ופעם מפתיע ומגיע עד ארובות השמים. שוב יזרום אל התחתית – אך אולי יזהה בעצמו שביכולתו לשאוף מעלה עד לעננים.

עלינו לתת את הכלים. עלינו להתאמץ ולהכיל. עלינו לתת את המסגרת. מי החטאת יכולים להיות מים חיים ולהרים אותך משפל המדרגה – אך בשימוש לא נכון ביכולתם להביא מות וטומאה. האם תבחר להישאר במעמקים – או שמא תבחר לעלות מעלה כבמטה קסם?