״וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת״ (כא יד).

אנחנו יודעים מה כוונת הפסוק. פושע לא יכול לקבל מקלט בבית ה׳. אבל מדוע בכלל לחשוב שכך הוא הדבר? להיפך: פושע אולי יכול להיעלם בחו״ל, אבל שימצא מקלט דוקא במקום שבו אנו מצפים לפגוש רק אנשים שידיהם נקיות? לא ברור בדיוק מה חושב לו הפושע. מעניין שאצל הנוצרים זה ממש עובד ככה. בנוסף, למה דוקא ״בערמה״?

אלקיים מסביר שכמו במקרים רבים, הבעיה היא שהוצאנו את הפסוק מהקשרו. הנה ההקשר:

מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.

הערמה המדוברת כאן היא אדם שמתכנן רצח כך שייראה כשוגג, או רוצח שטוען בערמה לאחר מעשה שמדובר בשגגה. מסבירה לנו התורה שמותר לקחת רוצח ממקום המקלט על מנת להעמידו לדין ואף להוציאו להורג אם יורשע.

בזמן הנדודים במדבר לא היו ערי מקלט. אם ה׳ מבטיח שיכין מקום שיהיה מקלט, כנראה שמדובר במקום מרכזי שגם ישמש לעבודת ה׳.

כנראה שניתן להסיק שבשנות הנדודים במדבר שימש אוהל מועד כמקלט עבור רוצחים בשגגה. בנוסף, ניתן ללמוד מכאן שגם כאשר ישנם ערי מקלט, עדיין יכול לשמש מקום המזבח כמקום מקלט בדיעבד. אנו מוצאים במספר מקומות בתנ״ך שמקום המזבח שימש מקלט עבור כאלה שחששו לחייהם מדין מורד במלכות. במקרים כאלה מנוסה לעיר מקלט תתפרש כנסיון בריחה. לעומת זאת פנייה לבית ה׳ למקלט מתפרשת ככניעה מצד אחד, ובקשה למשפט צדק לפני ה׳ מצד שני.