וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. (ט כד – יג)

היום אני לא הולך להשמיע ביקורת המקרא, אבל בהחלט ביקורת על פרשני המקרא הנמשכים אחר מדרשי חז"ל ואינם דבקים בפשט.

כאשר אנו פוגשים מקרה של אדם גדול שחטא, יש מעין "מחלה" של פרשני המקרא לדון ולדוש בחטא. דבר זה הוא מוצדק חלקית כאשר המקרא אינו מסביר היטב מהו בדיוק החטא. גם אז יש לדון בחטא בכובד ראש תוך התייחסות לעצם העובדה שהמקרא בחר להסתיר את המהות המדויקת של החטא. דוגמה טובה לכך היא חטאו של משה במסה ומריבה, שם הגיעו הפרשנים למספר גדול של השערות. כך מתקבלת סתירה כשמצד אחד טוענים הפרשנים שה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, אך מצד שני הפרשנים הצליחו להגיש לנו רשימה ארוכה של חטאים – כל אחד כבד מקודמו.

בפרשתנו חטאם של נדב ואביהוא. מותם בטרם עת על פני אהרן, מבלי שהספיקו להעמיד צאצאים, מפגיש אותנו עם דמות ההורה השכול, וזאת סיבה ראשונה לא להרבות את חטאם ללא סיבה. משה הוא הראשון שמנסה לנחם במעט את אהרן (י ג): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד".  ננסה להסביר מילולית: משה מתייחס אל דברים ששמע מאת ה' – לא נאמר היכן – על כך שקדושת ה' תיגרם על ידי אנשים הקרובים לה', ועל ידי כך העם יכבד יותר את ה'. התייחסותו של משה ושל ה' אל נדב ואביהוא כאל קרובים אל ה' נותנת לנו סיבה נוספת להיזהר ולא להרבות בחטאם.

סיבה נוספת שלא לדון מידי בחטאם היא שהמקרא מפרש את חטאם ולא משאיר מקום לניחושים (ט כד – י ב): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". סמיכות הפסוקים וחזרת המילה "אש" ארבע פעמים באים להדגיש את ההבדל בין אש היוצאת ממקור אלוקי – לבין האש ששמו נדב ואביהוא במחתותיהם – היא אש זרה.

בהמשך ספר ויקרא מפורטות הלכות שונות על מנת לסייג את גישת הכהנים אל הקודש. בין הסייגים – איסור שתיית יין, חיוב קידוש ידיים ורגליים ועוד. יש מצוות רבות שנועדו להוסיף סייגים ואין צורך להרבות עקב כך בתאור חטאם של נדב ואביהוא. חטאם של נדב ואביהוא התמקד באש זרה בלבד ואראה שהתורה מדגישה זאת מספר פעמים.

בתחילת פרשת 'אחרי מות' התורה מתייחסת במפורש לחטאם של נדב ואביהוא. אין הכרח לומר שנדב ואביהוא נכנסו אל קודש הקדשים, שכן גם כאן הדגש הוא על מקור האש בהקרבה (טז יב-יג): "וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת". שימו לב לשני דגשים:

• הסיומת "ולא ימות" כסגירה לעומת הפתיחה בה מוזכר המוות שלוש פעמים (טז א-ב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת".
• לקיחת האש מעל המזבח נקראת "מלפני ה'" למרות שבאותה נשימה נותנים את הקטורת "לפני ה'" בקודש הקדשים. כלומר יש כאן הדגשה מיוחדת שמבחינת האש – המזבח עבורה הוא כמו קודש הקדשים.

על מנת להסיר ספק לגבי מהות חטאם, הרי שפעמיים נוספות מדגישה התורה בדיוק במה חטאו נדב ואביהוא, בשתי הפעמים אגב הזכרת שמם במפקד:

• (במדבר ג ד): "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם". הציון שלא היו להם בנים אינה מרמזת לחטא נוסף, אלא מהווה הערה משמעותית שהרי אנו עסוקים במפקד.
• (במדבר כו ס-סא): "וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר. וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'".

מעניין לציין שמותם של נדב ואביהוא אינו מתואר כלל כחטא. אנו רואים ארבע התייחסויות מפורשות למותם, ובכולן מותם של נדב ואביהוא מתואר כתוצאה בלבד של פעולותיהם. שלוש פעמים מתואר שמותם של נדב ואביהוא היה "לפני ה'". ביטוי זה גם היה ביטוי חוזר בפרשת 'אחרי מות'. לדעתי המסקנה המתבקשת היא שנדב ואביהוא כלל לא חטאו. נדב ואביהוא טעו ועשו דבר אשר לא היה צווי לעשות (בניגוד לביטוי "כאשר צווה ה' ביד משה" שחוזר כל כך הרבה פעמים בפרשיות אלה), אך מותם לא בא כעונש על חטא אלא כתוצאה ישירה של טעותם. כמו שמי שמשחק באש יכול למצוא את מותו בדליקה. מותם של נדב ואביהוא היה "לפני ה'" בדיוק כמו הקטרת הקטורת לפני ולפנים: נדב ואביהוא עלו כקרבן לה'. האש ששרפה אותם לא היתה האש הזרה שהביאו אלא "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם".

בביקורת שלי ברצוני להסתמך על גדולים ממני. כך אמר רבי אלעזר המודעי (מדרש ספרי פינחס כז יד): בוא וראה כמה צדיקים חביבים לפני הקב"ה, שבכל מקום שמזכיר מיתתם שם מזכיר סרחונם; וכל כך למה? לפי שלא יהיה להם פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בהם בסתר, לפיכך מתו. וכך בארבע מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן, ובכל מקום שהוא מזכיר מיתתן מזכיר סרחונם, להודיע שלא היה בהם אלא זו בלבד

רס"ג בפירושו על י א כותב:

ותמה אני על אלה שהמציאו להם סיבות זולת הקרבת האש כגון שהיו שכורי יין וכיוצא … כיוון שהכתוב ביאר בפירוש שלא היה להם שום חטא כי אם בהקריבם אש זרה

גם הנצי"ב (הרחב דבר לפסוק א) מבקר את המרבים בחטאם ומלמד עליהם זכות.

בביקורתי על מפרשי המקרא לא רק טענתי שראוי להמעיט בחטאם של צדיקים, ולא רק הראיתי שאין סיבה להוסיף לחטאם מעבר לפשט הכתוב – אלא הראיתי שההנחה שיש כאן בכלל חטא אינה הכרחית. עלינו ללמוד ממקרה זה ולהזהר בבואנו לדון במקרים דומים הפרושים ברחבי המקרא. אולי קטונתי מלבקר פרשני מקרא אחרונים או את מדרשי חז"ל הראשונים, אך בדורשי את כבודם של קדמונים אף מהם – אשמח אם מפרשים בני זמננו ימעיטו במחול חיפוש החטאים. מבחינת הפשט קיים חטא רק כאשר נאמר במפורש "וייחר אף ה'" או ביטוי דומה. במקרה כזה ננסה לדלות מהפשט את החטא הבודד. מי שמחפש יותר מכך – יצא שכרו בהפסדו.

ייתכן שנדב ואביהוא טעו מרוב התלהבותם מהעבודה באוהל מועד. רבים הם האנשים המחפשים היום "ריגושים" בעבודת ה': לחגוג את ראש השנה באומן, להשתתף בחוג קבלה מעשית, לחגוג את ל"ג בעומר במירון ועוד. אם קשה למצוא ציווי של ה' להשתתף באירועים מעין אלה – הרי שייתכן שמדובר באש זרה. כאשר המטרה שלנו היא סיפוק של צורך עצמי זוהי "אש זרה" ואנו עלולים בקלות למצוא שיש לנו חלק לא בעבודת ה' – אלא בעבודה זרה.