כולנו מכירים שכדי לבדוק אם יש מנין משתמשים בפסוק ״הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם״ (תהלים כח ט) שבו 10 מילים. הסיבה לנוהג זה נמצאת בתחילת פרשתנו:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם (ל יב)

אנחנו רואים שאם יספרו את בני ישראל שלא על פי הכללים, יהיה בהם ״נגף״, שבשונה מעברית זמננו, זה לאו דווקא מה שנקרא היום מגפה, אלא כינוי במקרא למוות המוני – ממלחמה, מחלה, רעב או כל גורם אחר.

ספירה של עם ישראל שלא על פי הכללים התבצעה פעם על ידי דוד (שמואל ב פרק כד) והעונש היה מגפת דבר ממנה מתו 70 אלף איש תוך יום אחד.

מדוע בכלל יש עונש על ספירה של עם ישראל? מה רע בביצוע פעולה שכל תכליתה לאסוף מידע?

כשאני רואה את הפרסום השנתי של הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה אני מתמלא גאווה על גודלו של העם היושב בציון. אני מעריך שלקברניטי המדינה יש מטרות יותר חשובות בביצוע סקר אוכלוסין, אבל המנין שערך דוד היה ללא מטרה מוגדרת מלבד להאדיר את המלך ואת ממלכתו.

ננסה להבין מתוך פרשתנו מהי המשמעות של ספירת העם. נשים לב למילות מפתח בתחילת הפרשה. חמש פעמים מופיעות מילים מהשורש מיפקד (שלוש מתוכם בפסוק לעיל). פקידה משמעותה ספירה, אבל פקידה מזכירה לנו גם:

כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ קֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים (כ ה)

הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם (לב לד)

כלומר הפקידה גם מתקשרת לזכרון:

וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר (בראשית כא א)

וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם (ד לא)

כך שאנו רואים שאותו הפועל מתייחס הן לספירה והן להעלאת זכרונו של מישהו לפני ה' – לטוב אך גם לרע. כמשקל נגד לפקידה אנו רואים שורש נוסף בתחילת הפרשה – הכפרה או הכופר – המופיע ארבע פעמים. שימו לב כיצד הפסוק הבא מזכיר לנו את ימי הדין – הן יום זכרון תרועה והן יום הכיפורים (ל טז):

וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם

במאמר לפרשת אחרי מות אני מראה שהחטאת עליה מביאים קרבן – מתייחסת לשגגה ואילו הכפרה כמו זו של יום הכיפורים – מתייחסת לזדון.

בימי הדין ה׳ פוקד את העם, ויום הכיפורים נמצא שם כדי לכפר על הזדונות. כאשר מתקיים מיפקד בידי אדם – גם אז עולה זכרונו של כל אחד ואחד מבני ישראל לפני ה׳. אך בעת מיפקד זה אין את יום הכיפורים כדי לכפר. כאן נכנס תפקידו של ״כסף הכיפורים״. תשלום ״איש כופר נפשו״ לוקח את פעולת המיפקד ומעלה אותה מפעולה סתמית או שלילית – לפעולה חיובית של העלאת תרומה לבית ה׳. ברגע שאנו מצרפים מטרה חיובית לפעולת המיפקד – הרי שהדבר מעלה את המיפקד ומבטל את הדין שהיה נלווה אליו. השיטה הזאת היא יסודית ביותר בתורה כפי שאני מסביר במאמר לפרשת בשלח. עניינן של רבות מן המצוות הוא לקחת פעולה "סתמית״ ולתת לה משמעות חיובית ומטרה של עשיית רצון ה': ברכה לפני אכילה, מתן מכספנו לצדקה ובאופן כללי – קדושת החיים בכלל וניהול כל פן מחיינו בהתאם למגוון מצוות התורה.