וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה׳ אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ (כו ג)

למה לא נאמר ״הגדתי היום לה׳ אלקינו״?

כאשר אדם עולה לבית המקדש הוא מרכין את עצמו, ובענווה מקבל עליו את מרות המקום אליו הגיע. ההתבטלות העצמית הזאת מתבטאת בביטוי ״ה׳ אלקיך״.

ניתן להקצין את הדברים ולומר שכל אחד ואחד מעם ישראל מגיע עם תבואתו למעמד זה, ובודאי יש ביניהם כמה אנשים שהם עובדי עבודה זרה (והם מגיעים כדי להתאים עצמם לכלל). מן הראוי שבפתיחת הדברים יש ״יישור קו״ של קבלת מרותו של המקום.

תשובה דומה אפשר לתת גם לשאלתו של הבן החכם: ״מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ אֶתְכֶם״ (ו כ). גם כאן יוצא שלכאורה הוציא עצמו מהכלל, אלא שבהתאם לתשובה לעיל, ניתן להבין זאת כקבלת מרות מתוך ענווה.

רעיון דומה כתבתי גם בדיבור נוסף ששמה התורה בפי אדם הפונה אל הכהן ואומר ״כנגע נראה לי בבית״. התורה מלמדת אותנו שכאשר אדם פונה אל הכהן הוא חייב לפנות אליו בכבוד הראוי ומתוך ענווה והתבטלות.