…לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם (ח ג)

כולנו יודעים שכוונת הפסוק היא שאפשר לשרוד על דברי תורה בלבד שכן התורה היא תורת חיים ומקור חיותנו.

לכו תספרו את זה לאנשים שמתו מרעב או מצמא… ושוב סליחה שאני מקלקל את המסיבה. זהו דבר תורה חסידי שתובנותיו בצידו, אך אין מדובר בפשט. אם נסתכל כמנהגנו על הפסוק כולו נראה שעל פי המאמר החסידי אין קשר בין תחילת הפסוק לסופו (ח ג):

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם.

אילו היה הפסוק מתחיל בסיפור על משה רבינו ששהה 40 יום על הר סיני ללא אוכל ושתייה, אז היה סוף הפסוק מתאים. אבל מן הוא בסופו של דבר מזון שבני ישראל אכלו ולא שיעורי תורה מפי משה.

בני אלקיים מסביר את הפסוק כך: אם ה׳ יאמר, אז אפשר לחיות על מן במקום על לחם.

לפנינו תובנה מחודשת שהיה נס באכילת המן שלא היינו מודעים אליו: אדם לא אמור לשרוד מאכילת זרעונים!

מלבד ירידת המן בבוקר, היעלמותו בהמשך היום, כמותו הקבועה לאחר איסופו, העובדה שהתקלקל למחרת, והעובדה המפתיעה שכל החוקים האלה התבטלו פעם בשבוע לכבוד יום השבת- היה נס נוסף והוא שהיה די במן בלבד כדי לחיות, בדומה לחלב אם המספק את כל צורכי הולד בחודשי חייו הראשונים.

המן אכן ״סיפק כל צרכינו במדבר ארבעים שנה״.

רמב״ן על פסוקינו:

כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם … [אלא] להודיעם כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור

תרגום יונתן מוסיף מילת הבהרה בפירושו על פסוקינו:

על כל מה שנברא בדבר ה׳ יחיה האדם

כלומר גם על מן.