בפרשתנו משה נותן פרוט של המתכות היקרות שנעשה בהן שימוש בבניית המשכן. בפירוט המדוקדק לגבי השימוש בכסף (המתכת) אנו מופתעים מאד לקבל את הפירוט כדלהלן (לח כה-כח):

וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה  מַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן. וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם.

הכסף נאסף במיפקד? לא שמענו שהיה מיפקד. אנחנו ראינו לעיל (לה ה):

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה׳ כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה׳ זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וכו׳ וכו׳

וכן בתוך פרוט התרומות (לה כד):

כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה׳

הרי כאשר יש מיפקד מכריזים על כך בחגיגיות. כך בתחילת פרק במדבר, חודש לאחר הקמת המישכן (במדבר א א-ב):

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

ובאופן דומה גם במיפקד בסוף ספר במדבר. עוד פרט מעניין הוא תוצאות המיפקדים:

1. מיפקד ספר שמות: 6003550
2. מיפקד תחילת במדבר: 6003550
3. מיפקד סוף במדבר: 6001730

בדרך כלל אנו מצפים לגידול באוכלוסיה ממיפקד למיפקד. את אי-הגידול באוכלוסיה בסוף ספר במדבר ניתן בהחלט להסביר, שהרי כל דור המדבר מת בינתיים. אבל כיצד ייתכן שבמשך כחצי שנה (החל מאחרי חטא העגל ועד לאחר הקמת המשכן) לא היה כל גידול באוכלוסיה?

רבים דנו בשאלה והציעו פתרונות שונים (רש״י, אבן עזרא, רמב״ן, הנצי״ב ועוד). בחרתי להציג את הפתרון של קאסוטו וכן דעה נוספת וכל אחד יחליט איזה הסבר יותר מוצלח בעיניו.

קאסוטו מסביר שמיפקד לא עורכים ביום אחד. גם היום בעידן המחשב מיפקד אוכלוסין אורך מספר חודשים, אם לא שנה שלמה. שני המיפקדים הראשונים אינם אלא מיפקד אחד.

צריך מעט להוסיף לפירושו. האם החל משה במיפקד כחצי שנה לפני שקיבל על כך ציווי? נעיין בתחילת פרשת כי-תשא ונגלה שאכן היה ציווי (ל יא-טז):

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם … זֶה יִתְּנוּ … מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ … הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה׳ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה׳ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

משה קיבל בהר סיני את פירוט התרומות למשכן, כולל כסף – אך לפני שירד מהר סיני משה קיבל הסבר שאת הכסף עליו לאסוף תוך קיום מיפקד, ובכך להשלים במדויק את כמות הכסף הנדרשת – שהרי הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט.

כאשר נערך המיפקד הביא כל ראש משפחה את מחציות השקל, וכן חתיכת חרס ובה רשימה של בני המשפחה. את החרסים שמרו, ואת הכסף ספרו כדי לקבל תשובה כללית למיפקד, וכן כדי לעשות שימוש בכסף לעבודת המשכן.

הציווי בתחילת ספר במדבר הוא לערוך סיכום ״לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת״ (במדבר א ב). קאסוטו מסביר שרק אז החל התהליך של מעבר על החרסים אשר בסופו התקבל מניין נפרד עבור כל שבט ושבט.

יש פסוק אחד שקשה להבין לפי הסבר זה (במדבר א יח):

וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם

לפי הפסוק הזה היתה התקהלות פיזית של האנשים לצורך המיפקד החדש ולא רק ספרו חרסים, ומגדל הקלפים של קאסוטו מתמוטט.

ההסבר החלופי הוא שהיו 2 מפקדים. המיפקד הראשון לא צריך הכרזה שכן ה׳ כבר דרש אותו בהר סיני. במיפקד השני לא נכללו הלויים, ואם הלויים כלולים במיפקד הראשון הרי לנו גידול באוכלוסיה. השוויון המספרי הוא ״מיקרי״ – כלומר מאת ה׳ ואולי ה׳ מרמז לנו שאם הוא לוקח לעצמו את הלויים – הרי שהוא מפצה את בני ישראל בילודה מוגברת, ומחזיר לנו בדיוק את אשר לקח.

אך עבור שני ההסברים נשאל – מדוע כלל ה׳ את הכסף ברשימת התרומות ״מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ״ (כה ב)?

רש״י עונה שם כך:

זהב וכסף ונחשת וגו'. כלם באו בנדבה, איש איש מה שנדבו לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד, ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהצרך שם כסף יותר, שנאמר (שמות לח כו-כז) וכסף פקודי העדה וגו' בקע לגלגלת וגו', ושאר הכסף הבא שם בנדבה עשאוה לכלי שרת: 

לפי ההסבר של רש״י  לא היה צורך בכסף נוסף, אך התרומה התאפשרה ונעשה בה שימוש לכלי שרת. לדוגמה, מצאנו בהמשך שהכינו חצוצרות מכסף.

כמות הכסף שנדרשה למשכן היתה מדוייקת: מחצית השקל מאת כל אחד ואחד מבני ישראל. זה מאפשר לנו לקבל הבנה מחודשת בקריאת הייעוד המקורי של הכסף (ל טז):

וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה׳ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

ה׳ יכול, עבור כל אחד מבני ישראל, להצביע במדויק על אדנית כסף אחת המשמשת כיסוד המשכן ולומר – מחצית השקל שתרמת נמצאת שם. אם נחסיר אחד מבני ישראל הרי שהמשכן חסר. ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״ (כה ח).