מתוך נסיון להבין טוב יותר את השבת במקרא, נתקלתי בשתי שאלות שהפריעו לי. השאלה הראשונה מתעוררת בדיברות השניות שם נקשרה השבת לא לבריאת העולם אלא ליציאת מצרים. לא ברור מדוע נחשבת השבת כזכר ליציאת מצרים (נסו לחשוב על זה קצת).

השאלה השניה מתעוררת כאשר סוקרים בריתות שונות שלרובן קיים אות. אות הוא תמיד דבר מוחשי או לפחות ויזואלי כגון הקשת בענן, ברית מילה ותפילין. לא מצאתי ברית שקשורה לשבת, אז מדוע נחשבת השבת לאות?

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם … בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם (שמות לא יג,יז)

*

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן … וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' … חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם (כג י-כב)

המחלוקת לגבי פירוש המלים "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" החלה כבר בימי בית שני והדיונים לגביו מלמדים רבות לגבי היחס שבין הפשט לדרש.

קריאה פשטנית מציגה את הדברים כך: ברגע שמבשילה התבואה הראשונה היא נקצרת ומובאת אל הכהן. קצת מזכיר את קידוש החודש ע"י עדים. הכהן ממתין ליום א' הקרוב – אז הוא מניף את העומר ומקריב קרבן המתיר את אכילת החדש ומתחיל ספירה של שבעה שבועות "תְּמִימֹת" – כלומר שבוע מיום א' עד שבת. מלאכת הקציר מתבצעת במשך שבועות אלה ואכן נח לעבוד בשדה שבועות שלמים ללא חצאי שבוע בהתחלה ובסוף. חג השבועות יחול תמיד ביום א' בשבוע אך מועדו אינו קבוע ולכן אין לו תאריך בתורה, וגם אין לו קשר ליום מתן תורה. חג השבועות דומה ליובל שחל מיד לאחר השמיטה השביעית וניתן לראות דמיון רב בין היובל לספירת העומר כפי שנקרא בשבת הבאה: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה … וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה …" (כה ח-י).

בשונה מן ההבנה לעיל, הצדוקים והבייתוסים הבינו שהשבת המדוברת היא השבת שבתוך הפסח. נוכל להתרשם מכוחם של הצדוקים אם נעיין בפסחים סו.: "הלכה זו נתעלמה מבני בתירא: פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת. שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו". עולה התהייה הבאה: אם פעם בכמה שנים פסח נופל בשבת כיצד "שכחו" מה עושים? התשובה לכך היא שכאן מדובר על כ-100 שנים לפני חורבן הבית. במאות השנים לפני כן שלטו הצדוקים בבית המקדש: כל הכהנים הגדולים הן בבית ראשון והן בבית שני היו מבית צדוק הכהן. בתקופה המדוברת אלכסנדר ינאי נתן בידי כהני בית צדוק גם את השליטה בסנהדרין. במשך שנים ארוכות התחשבו הצדוקים במתנגדיהם הפרושים וארגנו את הלוח כך שיסתדר לכל הדעות: יום ט"ז בניסן חל באופן קבוע ביום א'. חג השבועות כמובן חל ביום א' וקרבן הפסח היה ביום ו'. יש הסוברים שבגלל שחג השבועות חל במשך שנים ארוכות ביום א', ואז לא היו תנאים לשימור בשר, השתרש המנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. כאשר גברה ידם של הפרושים הם שמחו להשפיל את דעת הצדוקים:

… שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: "שוטים מנין לכם?" ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: "משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים". קרא עליו מקרא זה: "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר" – ואם משה רבינו אוהב ישראל היה למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: "רבי בכך אתה פוטרני?" אמר לו: "שוטה! ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם! כתוב אחד אומר: "תספרו חמשים יום" וכתוב אחד אומר: "שבע שבתות תמימות תהיינה" – הא כיצד? -כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת … (בהמשך רבא דוחה לימוד זה:) כדאביי. דאמר אביי: מצווה למימני יומי, ומצווה למימני שבועי. (מנחות סה.)

השאלה החזקה ביותר כנגד שיטת הצדוקים מוצגת שם בעמוד הבא:

ר' יוסי אומר: 'ממחרת השבת' – ממחרת יום טוב. אתה אומר ממחרת יו"ט, או אינו אלא ממחרת שבת בראשית? אמרת: וכי נאמר: 'ממחרת השבת שבתוך הפסח'? והלא לא נאמר אלא 'ממחרת השבת'. דכל השנה כולה מלאה שבתות, צא ובדוק איזו שבת! (מנחות סו.)

שאלה נוספת על הקריאה הפשטנית היא המילה "תמימות". אין צורך בהדגשה זו אם מדובר בשבעה שבועות מיום א' עד שבת. דוקא לפי שיטת חז"ל יותר מסתבר שאם שבעה שבועות נספרים למשל מיום ג' עד יום ב' אז המילה "תמימות" באה להדגיש שיש לספור שבעה שבועות מבלי להתחשב בשבוע המסודר של שבת בראשית מיום א' עד שבת.

בעיה נוספת בשיטת הצדוקים היא שלפנינו שימוש בלתי עקבי במילה 'שבת' בפסוקים סמוכים שהרי לפעמים הכוונה היא ליום השביעי בשבוע לבדו ולפעמים לשבוע שלם. אמנם לפי גישת חז"ל שאלה זו רק מחמירה שכן לפי שיטתם יש להוסיף שימוש שלישי במילה 'שבת' – 'יום טוב'. אכן גם החגים נקראים לפעמים "שבת", שתי דוגמאות: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶש" (כג כד), "חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן" (כג לט).

קיים הסבר פשטני חלופי שמתרץ את כל השאלות ששאלנו והוא שכל האיזכורים של 'שבת' מתייחסים כאן ל-'שבוע' ואז "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" הוא למחרת שבוע חג המצות, כ"ב בניסן. הסבר זה מתאים למסורת של ביתא ישראל (אתיופיה) לפיה חג השבועות נחוג בי"ב סיון, מתאים גם לתרגום הפשיטתא (סוריה, כמאתיים שנה לפני חתימת הבבלי) ואולי גם מרמז למקור חג המימונה.

*

הצעד הראשון לפתרון הוא מקור שיכול לעזור לשיטת חז"ל, מייד בכניסה לארץ בספר יהושע (ה י-יב): "וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא".

במקור זה בולטות לעין מילות קישור ייחודיות הגורמות לנו להרגיש שכותב הדברים מנסה ליצור קשר חזק בין דבריו כאן לפרשיית המועדים: "מַצּוֹת וְקָלוּי" כנגד "לֶחֶם וְקָלִי", "עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" וכן חזרה פעמיים על המילה הבעייתית ביותר "מִמָּחֳרַת". מתקבלת התחושה שפסוקים אלו ממש נועדו לפתור לנו את הבעיה! הנה אנו רואים שפירוש המילים "ממחרת השבת" הוא "ממחרת הפסח"!

הצדוקים תרצו שבאותה שנה חל במקרה פסח בשבת. הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין ז יא) דן בפולמוס "ממחרת השבת" והוא מביא את הראיה מספר יהושע ואף עונה לתרוצם:

ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדימו הטיפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ואינו הסיבה אלא נקרֹה נקרה?! אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על איזה יום הוא מימי השבוע.

טענת הרמב"ם מתחזקת אם נשים לב שהארוע בספר יהושע אינו סתמי: זוהי השנה הראשונה לכניסה לארץ. אם יש לחז"ל מסורת הרי שכאן היא החלה!

אבל לפני שנסגור את תיק החקירה בחגיגיות נמצא שיש לנו בעיה קטנה, אותה מציין אבן עזרא אצלנו:

וחכם ברומי הביא ראיה מ-'מחרת הפסח מצות וקלוי' ולא ידע כי בנפשו הוא כי הפסח ביום ארבעה עשר וממחרתו יום חמשה עשר וכן כתוב "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם" (במדבר לג ג)

אכן בתורה פסח הוא יום י"ד בניסן ויום מחרתו הוא תחילת "חג המצות" – יום ט"ו. יוצא שבמקום הוכחה קיבלנו קושיה נוספת… הדבר כואב במיוחד לאחר שתלינו תקוות כה גדולות בפיסקה זו מספר יהושע המתעדת את הקיום הראשון ההסטורי של הנפת העומר. ניתן להמעיט את הנזק אם נשים לב שבתחילה מופיע שאכלו "מֵעֲבוּר הָאָרֶץ" ולאחר מכן "מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא". אבן עזרא (כג יא) מסביר ש-'עבור הארץ' מתייחס לתבואה ישנה. גם רד"ק מסביר (יהושע ה יא) שקנו ישן מתגרי הסביבה: 'עבור' מלשון השנה שעברה; 'תבואה' מלשון השנה הבאה. עדיין יוצא שבניגוד לציפיות פיסקה זו אולי לא מזיקה לנו, אך היא בהחלט איננה מועילה. קשה להבין באיזה יום בדיוק החלו לאכול חדש וגם לא נראה שזו מטרת הפיסקה. מקריאה שנייה נראה שעיקר העניין של פיסקה זו הוא להבהיר לנו מתי בדיוק שבת המן. שביתת המן בחג ראשון מוכיחה שהמן היה רגיל לרדת בחגים. למה טרחו להתחבר אל פרשיית המועדות רק כדי שנדע באיזה יום בדיוק שבת המן? שאלה זו תתגלה כמפתח לפתרון.

*

חיפשתי ועיינתי בנסיונות רבים ליישב את הפשט עם גישת חז"ל, עד שכמעט נואשתי. הגישה של הפרשנים המודרניים היא לנסות להראות כיצד "ממחרת השבת" בכל זאת מתייחס למחרת יום טוב – בניגוד להגיון הפשוט. בייאושי נטיתי לפנות לפתרון "טכני": בהתאם לשיטתי המבחינה בין "פשט" לבין "דרש", ניתן להישאר עם הבדל בין פשט הפסוקים לבין הדרש. בשיטת הדרש מתפרשים פסוקים רבים בניגוד לפשט ואף באופן הפוך ממנו וניתן למצוא דוגמאות אין ספור לכך בדרישת פסוקים בגמרא. לשיטת לימוד הדרש כללים משלה. לעיתים אני מתאמץ ליישב את הפשט עם גישת חז"ל כאשר יש סתירה במסר החינוכי. כך לדוגמה התאמצתי ליישב את "עין תחת עין" שכן לא הגיוני שלפי הפשט יש דין "ברברי" של עונש פיזי. אולם במקרה שלנו לא ראיתי הבדל השקפתי או חינוכי בין שתי הגישות. מה היא משמעותה של ספירת העומר? לאף גישת הסבר אין יתרון ביחס לשאלה זו, שכן אף גישה לא נותנת לספירת העומר כל משמעות. אין הבדל רעיוני בין ספירת עומר שמתחילה ביום א' או בכל יום אחר בשבוע.

מצאתי סמך לגישה זו בדבר תורה של הרב אלחנן סמט לפרשתנו המופיע בספרו "עיונים בפרשות השבוע". הרב סמט מציג את השאלה הבאה: כשאמרו חז"ל כי "ממחרת השבת – ממחרת יום טוב", למה התכוונו: האם לכך שמשמעה של המילה "השבת" שבפסוק הוא 'יום טוב', או שמא לכך שאף על פי שבפסוק נאמר "שבת" – ופירושו שבת בראשית – בפועל יש לנהוג כפי ההלכה המסורה בתורה שבעל פה, הקובעת שיש להביא את העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח בכל יום מימות השבוע שבו יחול? הרב סמט מראה שכאשר מביאים 8 הסברים שונים כנגד דעת הצדוקים בבבלי (מנחות סה:) – הרי שאין מנסים לפרש מחדש את המילה "שבת" כפי שמתאמצים רבים מהאחרונים אלא מביאים דרשות שונות של הפסוקים. כלומר חכמי התלמוד מקבלים את הפשט כמות שהוא, אלא שהם מראים שעל פי הדרש – לפיו נקבעת ההלכה – ספירת העומר מתחילה בט"ז בניסן. לצורך המחשה, שני ההיקשים אותם אין אביי דוחה הם: "רבי ישמעאל אומר: אמרה תורה: הבא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת – מה להלן רגל ותחילת רגל אף כאן רגל ותחילת רגל. רבי יהודה בן בתירא אומר: נאמר שבת למעלה ונאמר שבת למטה מה להלן רגל ותחילת רגל סמוך לה אף כאן רגל ותחילת רגל סמוך לה".

הרב סמט ממשיך ומסביר על מה יכלו חז"ל לסמוך כאשר שינו מן הפשט (אך מעניין שחז"ל לא ידעו לומר שעל כך הם מסתמכים – אולי חידושו של הרב סמט נשכח?). שד"ל מציין שבפסוק המציג לראשונה את זמן הנפת העומר מופיעה המילה "לִרְצֹנְכֶם": "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן". ארבעת ההיקרויות האחרות של מילה זו הן רק בקרבנות נדר, נדבה או תודה – כך שמילה זו איננה במקומה. הרב סמט טוען שייתכן לומר שמילה זו מעניקה רשות לבחור את מועד הנפת העומר, עם תנאי: אם ברצוננו לבחור את מועד ההנפה אז מועד זה חייב להיות ביום א'. אך ישנה אפשרות שניה לפיה קובעים תאריך להנפת העומר. ממשיך לחדש הרב סמט שבמקרה זה יוצא שקרבן העומר הוא קרבן ציבור שזמנו קבוע ולכן הוא דוחה את השבת (קצת דומה לברית מילה שדוחה שבת רק אם היא בזמנה).

אולם גם הגישה הזו לא הניחה לנפשי. ההתעקשות של חז"ל לנסות ולהוכיח את דבריהם מן הפסוקים מעידה על מסורת בידם המסתמכת על רצף הסטורי: חז"ל ידעו שתמיד הנפת העומר היתה בט"ז בניסן ללא שום תקופה שבה עשו אחרת. היתה להם רק בעיה להסביר כיצד דורשים זאת מתוך הפסוקים. קשה לקבל שקיימת אפשרות ראשונית ולעולם לא נהגו לפיה. כמו כן האפשרות לקבוע תאריך אינה מופיעה בשום מקום אחר. מצד שני, גם תלות של מועד באחד מימי השבוע אינה מופיעה בשום מקום אחר. התלבטות זו החזירה אותי שוב לשאלת משמעותה של ספירת העומר.

*

את המפתח לפתרון מצאתי לבסוף במאמר של איתמר כסלו שפורסם בהוצאת תבונות של מכללת הרצוג, אך רק לאחר שכלולו הוא הפך למשכנע עבורי – ובתקוה גם עבורכם.

כדי שפשט יהיה משכנע לא די שיתרץ את השאלות הבסיסיות ויסביר את הפסוקים הבעייתיים, אלא עליו לסדר מחדש את כל הסוגיה כמו פאזל ולתת בסוף משמעות להנפת העומר. פשט ומסר. הנה השאלות שנרצה שהפתרון ייתן להן מענה:

• מה הקשר בין הנפת העומר ל-"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת"? הרי אין שום קשר בין הנפת העומר לבין יום א' בשבוע, גם לא לשבת ואף לא ליום כלשהו מחג המצות.
• מדוע בחרה התורה במילה "עומר", מילה מיוחדת שמופיעה במקרא רק בהקשר למן – "עומר לגולגולת" וכן באיסור לשוב ולקחת עומר שנשכח בשדה? האם יש קשר בין שלושת הנושאים?
• מדוע מתיר מעשה הנפת העומר את התבואה החדשה? למה "לִרְצֹנְכֶם"?
• מדוע באמצע פירוט החגים פרשייתנו נסגרת בפסוקים לא קשורים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"?
• הביטוי "חוקת עולם לדורותיכם" מופיע 15 פעמים בתורה, לפעמים בשינוי קל. הביטוי תמיד מתייחס לפעולה המתבצעת פעם אחת במשמעות מיוחדת – אך מרחיב ומקבע את קיומה מכאן והלאה גם אם המאורע המיוחד אינו חוזר. לדוגמה: קרבן פסח מצרים, אכילת מצות במצרים, נר התמיד ובגדי הכהונה בחנוכת המשכן ועוד. ביציאת מצרים ובחנוכת המשכן הדברים בוצעו בהקשר לאירוע חד פעמי. הביטוי "חוקת עולם" הופך את הציווי למצווה לדורות. מוזר שהביטוי מופיע גם ביחס לקרבן העומר ולחם הביכורים שהרי את שתי המצוות אין מקיימים כעת במדבר כלל. כך למשל בציווי על הפרשת חלה נאמר (במדבר טו יח,כא): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה … מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם" ולא מופיע 'חוקת עולם'.
• האם בין ספירת העומר למצוות היובל יש קשר רעיוני מעבר לקשר הטכני של 7 פעמים 7?

כל השאלות לעיל יקבלו מענה ע"י ההסבר שיפורט להלן.

*

מתי נקראת השבת בשמה זה לראשונה? בספר בראשית נקראת השבת – היום השביעי: "וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב ב). הפעם הראשונה שבה נקראת השבת בשמה היא בפרשת המן (שמות טז כה-כז): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ" ומכאן שהמקור של המילה "שבת" הוא שביתת המן ביום השביעי. השורש "שבת" מופיע שם שבע פעמים ועל כן זוהי "מילה מנחה". גם אצלנו "ממחרת השבת" מתייחס לשביתת המן. מהו יום שביתת המן אליו מתייחס הפסוק? התשובה נמצאת בפיסקה הבעייתית מספר יהושע: "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ". לא 'ויחדל המן' ולא – 'ולא ירד עוד מן', אלא רמז עבה נוסף לפרשיית המועדות. גם קודם ראינו את הרמזים, הבנו שכאן טמון הפתרון לענייננו אבל חשבנו שההתמקדות בשביתת המן היא בעייתית – והיא לא. אכן הדגש בפיסקה זו איננו התחלת אכילה חדש אלא שביתת המן ביום מחרת הפסח – ט"ו בניסן. מחרת יום שביתת המן הוא אכן ט"ז בניסן!

מאחר ששביתת המן הוא ארוע חד פעמי יש משמעות לקביעת החיוב לדורות בעזרת הביטוי "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם". במילים אחרות בפרשת המועדות יש אכן התייחסות לארוע מיוחד – הנפת העומר עם הכניסה לארץ למחרת שביתת המן – ואת הפעולה הזו יש להמשיך ולקיים בכל שנה בקביעות. כעת לפנינו קריאה חדשה של כל הפרשייה. הפתיחה "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" איננה אמירה כללית. היא מתייחסת באופן ספציפי לאותה שנה ראשונה עם הכניסה לארץ (בשונה מהביטוי "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ" של הפרשת חלה). גם הסיומת המוזרה – "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" – מקבלת הסבר חדש: לאחר שביתת המן כבר אין שוויון בו כל אחד מהעם מלקט (עוד שורש שמופיע בפרשיית המן שבע פעמים) "עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת". עלינו לדאוג לכך שהקציר יגיע גם אל העניים ולא ללקט את הלקט ולא להרים עומר (מופיע בפרשיית המן אמנם שש פעמים, אך אחת מהן היא "שני העומר"…) שנשכח בשדה (ע"פ דברים כד יט).

כעת להנפת העומר "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" יש משמעות. מיד עם בואנו לארץ, ממחרת שביתת המן, שנלקט עומר לגולגולת וגם עומר ממנו נשמר לדורות, אנו מלקטים עומר מן השדה ומביאים אותו אל המקום אשר בחר ה'. בפעולתנו זו אנו מבטאים את ההמשכיות: העומר שקצרנו כעת מהאדמה הוא אותו העומר שאספנו במדבר (ע"פ שמואל כהן, "ממחרת השבת", מגדים ד, תשרי תשמ"ח, עמ' 75-8). האוכל שנאכל בשנה זו מקורו מיד ה' בדיוק כמו המן אותו אכלו בני ישראל במדבר מיד ה' ובאופן שוויוני. רק לאחר מתן ביטוי פומבי להבנה זו יש היתר לכולם לאכול מן התבואה החדשה, תוך דאגה גם לעניים.

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם [וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן בְּאָכְלְכֶם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ] וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן … וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת … עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם… חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם

קיבלנו בנוסף שהן ספירת העומר והן היובל עניינם אחד: מצד אחד הכרה שהכל מאת ה' ומצד שני דאגה לרווחתם של העניים מבין אחינו. קרבן העומר הפך לקרבן תודה ולכן שייכת בו המילה "לִרְצֹנְכֶם".

ניתן עדיין לשאול מדוע משמש הביטוי "ממחרת השבת" פעמיים ליום שביתת המן – אך בפעם השלישית (ממחרת השבת השביעית) לשבוע ימים.

לפני שנענה, נשים לב שלפנינו הבנה מחודשת של המושג "שבת" במקרא. מאחר שהשבת בשם זה קשורה לשביתת המן הרי היא זכר ליציאת מצרים. במשך 40 שנה במדבר השבת היתה אות מוחשי שכן זהו היום שבו לא ירד מן – הוכחה למציאות בורא שמים וארץ ששבת ביום השביעי. אות מלשון סימן והוכחה, כמו: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג יב).

השינוי, אם כן, במשמעות של "ממחרת השבת" מציין את העובדה שעם שביתת המן, יום השבת אינו מתבטל – אך הוא עובר שינוי מיום מוחשי שבו שובת המן – ליום שהאפשרות היחידה לשמור עליו היא על ידי מניית ימות השבוע. ספירת העומר עם הכניסה לארץ קיבעה במשך שבעה שבועות את ספירת השבוע ללא שבת הניכרת לעין על ידי שביתת המן.