בפרשתנו ארבע הוראות לזכרון:

הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כד ח-ט)

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (כד יז-יח)

כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (כד כ-כא)

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ (כה יז-יח)

זכרון עמלק לא נראה קשור. שתי הוראות זכרון קשורות לדאגה לחלש. אצל מרים הוראת הזכרון לא ברורה: האם מרים חרגה מהוראת הכהנים? האם מרים הקשיבה במיוחד להוראת הכהנים?

אולי ננסה ללמוד מסמיכות פרשיות על מה מדובר. לפני הציווי על צרעת:

כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (כד ז)

לאחר הציווי על צרעת:

כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה (כד י-יא)

במבט ראשון אין קשר בין הפרשיות הסמוכות לבין צרעת ואנחנו במבוי סתום. הפרשיות הסמוכות שוב קשורות לפגיעה בחלש. גונב הנפש מתעמר באדם המסכן שנחטף – הוא חושב שכח הזרוע נותן לו שליטה על אדם אחר. הנושה חושב שכח הממון מאפשר לו דריסת רגל חופשית בביתו של העני. מפורסמת הדרשה בדבר סמיכות הפרשיות בפתיחת הפרשה – אשת יפת תואר שתיהפך לאישה שנואה שתלד בן סורר המורה. אך אצלנו שתיקת המפרשים רועמת: מה עושה צרעת מרים בין גונב הנפש לבין הנושה ברעהו? אבן עזרא (פס' ו) מציין שכל הפרק הוא בנושא עושק של חלשים – אך לא ברור כיצד אי הקפדה בהלכות צרעת תגרום לעושק של חלש כלשהו.

כהקדמה לפתרון יש לקרוא או להיזכר במאמר שלי על צרעת מרים. שם הראיתי שצרעת בתנ"ך אינה מגיעה בשל לשון הרע אלא כאשר אדם חורג מתפקידו או מתכחש לתפקידו – בדרך כלל מתוך גאווה או ענווה שאינה במקומה. אם נחזור לפסוק אצלנו, אדם מכובד ומפורסם אכן עשוי להימנע מלרדת ממעמדו וללכת אל הכהן כדי להראות לו נגע שהופיע בעורו. גם אדם ענו עשוי להימנע מללכת אל הכהן מתוך תחושה שאין הוא מספיק חשוב שה' ישלח אליו סימנים רוחניים בדמות נגעים.

המפתח לתשובה מלאה לשאלותינו תגיע אם נשים לב לאורך הפרק, שהפנייה איננה אל העשוק אלא אל העושק!

הפרק אינו נותן הוראות לאדם חלש כיצד לשמור על זכויותיו, אלא הוראות לאדם החזק כיצד לא לנצל את כוחו לפגוע בחלש. הגישה הזו מפתיעה שכן לא כך מקובל היום. היום ניתן למצוא אתר "כל זכות" כדי שידע החלש מה מגיע לו, אבל כדי לקבל את המגיע לו הוא יצטרך לתבוע, למלא טפסים, להשיג אישורים, להגיש תלונה, להגיע לתקשורת, להגיש ערעור ולשכור עורך דין. תארו לכם שהמשרד הממשלתי היה מלכתחילה משתדל לדאוג לחלש.

התשובה לשאלתנו היא שבמסגרת הפנייה אל העושק הפוטנציאלי – הלא הוא האדם החזק ממעמד גבוה, מציין הכתוב שעליו להיזהר לגשת לכהן במקרה של נגע, והכתוב מזכיר שאפילו לאישה חשובה כמרים קרה כך.

סמיכות הפרשיות לא היתה ברורה בגלל שחיפשנו מדוע יש בצרעת פגיעה בחלש – אבל הקשר הוא בכוון ההפוך: המקרים האחרים בפרק קשורים לצרעת. כמו שנגע הצרעת פוגע באדם בשל גאווה שאינה במקומה, כך נגע הצרעת יכול להופיע אצל אנשים שחושבים שכח הזרוע או כח הממון מעלים אותם למעמד מיוחד ומקנים להם את הזכות להתעמר בחלשים או לפגוע בזכויותיהם.

כעת מתברר גם הקשר בין ארבעת הציוויים לזכרון. יש כאן פניה את האדם החזק: לא מספיק לתת לחלשים כלים כדי לדרוש את זכויותיהם. הדאגה לחלש מוטלת עליך ממש! תזכור שאפילו מרים המנהיגה הנביאה קיבלה צרעת בשל גאוותה; לפני שתפגע בגר או בעני תזכור שפעם היינו כולנו עבדים במצרים; תזכור את עמלק שפגע בחלשים ועל כן נגזר עליו להימחות מתחת השמים. לא תשכח!