בתחילת פרשתנו משה מצווה את העדה ומדריך את אהרן בצעדים הנדרשים אשר לאחריהם יזכו כל העם לראות את כבוד ה׳ (ט ו):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'

כחלק מהצעדים הנדרשים מתבקש אהרן להקריב שני עגלים, אחד לחטאת לכפר על עצמו ועל העם, ואחד לעולה לכפר על בני ישראל. מאחר שזהו המקום היחיד בתורה שאנו מוצאים קרבן של עגל, קובעים כלל המפרשים (רש״י, תרגום יונתן, כלי יקר ורבים אחרים) שמדובר בכפרה על חטא העגל. אי אפשר לחלוק על קביעה זו, אבל לפנינו רשימה של קרבנות: האם אנו יודעים להסביר מדוע מקריבים ביחד עם העגל גם איל, שעיר עזים וכבש? מאחר שאנחנו לא יודעים, עדיף לא לנסות להסביר אף קרבן וזהו.

חלק מהמפרשים, בעקבות מדרשים שונים, טוענים שהקשר לחטא העגל לא מסתיים בקרבן הזה אלא אף מסביר תהיות שונות העולות מן הפסוקים במהלך הפרק, וכאן אני כבר מסתייג בתוקף.

כך, כאשר משה מצווה את אהרן ״קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ״ (ט ז) מתבקש להסביר מדוע אהרן מקבל הנחייה שנשמעת די מיותרת. השאלה מתחדדת כאשר בביצוע נאמר כך: ״וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ״ (ט ח) – שהרי השחיטה אינה מתבצעת על המזבח אלא בחצר המשכן. ההסבר שמביא רש״י מן הספרא הוא שאהרן חשש לגשת אל המזבח שמא חטא העגל מעכב, והיה צורך שמשה יעזור לו להתגבר.

קושיה נוספת שמתבקשת מקריאת הפסוקים היא מדוע לאחר ביצוע כל השלבים הנדרשים ולאחר שאהרן מברך את העם – לא נראה כבוד ה׳ מייד. מדוע היה צורך שמשה יצטרף לאהרן, ששניהם ייכנסו לאוהל מועד, ששניהם ייצאו משם לאחר שלא ברור שבכלל עשו שם משהו, שהם יברכו שוב את העם – ורק אז נראה כבוד ה׳. הנה הפסוקים (ט כב-כג):

וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם

ההסבר של רש״י הוא, גם הפעם מספרא, שאכן התוכנית השתבשה וכבוד ה׳ לא הופיע בגלל חטאי העבר של אהרן ויצא שאהרן התבייש מול כל העם. משה נכנס ביחד עם אהרן ושם הם התפללו אל ה׳. כאשר הם יצאו נגלה כבוד ה׳ וכך כל העם ראה שרק אם משה מצטרף לאהרן ונושא תפילה מיוחדת ה׳ מסכים להתעלם מחטאו של אהרן. אני מקווה שגם אתם לא מרוצים מהמדרש הזה. כך דרכו של מדרש שלפעמים יש כאלה שיוצאים ממנו מקופחים. במקומות אחרים רואים עד כמה רחוק הולך ה׳ כדי להימנע מלבייש אדם כלשהו.

לסיום נשאל שאלה נוספת: היכן נמצא הציווי למשה הכולל את הופעת כבוד ה׳ לפני בני ישראל?

אנסה לתת הסברים חלופיים לקשיים ולענות על השאלות. על פי ההסבר שלי אנו נראה שהתוצאה של הפעולות של אהרן מתבטאת לא רק בהופעת כבוד ה׳ – אלא כבר בפסוק שלפני כן בו משה ואהרן נכנסים לאוהל מועד.

אם תעיינו בפרק ח׳ תראו שאת כל העבודות ביצע עד כה משה. למשל (ח טו-טז):

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ … וַיִּקַּח אֶת כָּל הַחֵלֶב … וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה

כל ההוראות ניתנו למשה בהר סיני (שמות פרק כט) ושם אף נאמר שמשה הוא המקריב את כל הקרבנות במשך שבעת ימי המילואים כולל התמידים (שם כט לח). בפרק שלנו זו הפעם הראשונה שאהרן, או כהן כלשהוא, ניגש אל המזבח להקריב עליו קרבנות. לכן הציווי של משה הוא במקומו – ״קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ״!

עיון בפרק ההוראות, שמות פרק כט, יאפשר לנו להבין את סיום פרקינו. אחד הייעודים החשובים של המשכן הוא להוות ״אוהל מועד״ כלומר מקום מפגש עם ה׳. נקודת המפגש היא מעל הכפורת בקודש הקדשים (שמות ל ו):

לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה

אבל לפני כן, בפרק כט, לאחר פירוט עולת התמיד, בסיום השבוע המיוחד בו המקריב אותו הוא משה, נאמר שמקום ההתוועדות עם ה׳ הוא בפתח אוהל מועד ולא בקודש הקודשים! אם אתם לא בטוחים שאני קורא נכון, הפסוק שלאחר מכן מבהיר שאין מדובר בפגישה עם משה אלא בפגישה עם כל עם ישראל. הנה הציווי המיוחד לגבי פגישת העם עם ה׳ ביום השמיני המתקיים בפרשתנו (שמות כט מב-מה):

עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים

גם בתחילת ספר ויקרא אנו רואים שמקום הדיבור אל משה הוא בפתח אוהל מועד. בסוף ספר שמות ראינו (שמות מ לח):

וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן

כאן אוסיף חידוש של בני אלקיים בלשון המקרא באבחנה בין ״ויקרא ל-״ לבין ״ויקרא אל״. ״ויקרא ל-״ היא בקשה שמישהו יגיע אליך לפגישה. למשל ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות יב כא) או ״וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״ (שם ח ד). לעומת זאת ״ויקרא אל״ פירושו להרים את הקול ולדבר אל מישהו מרחוק כמו למשל ״וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה״ (בראשית ג ט) או ״וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם״ (בראשית כב טו).

מכאן נלמד לפסוק הפותח את ספר ויקרא שמשה עומד בפתח אוהל מועד, וה׳ לא מזמין אותו להיכנס לאוהל מועד, אלא מדבר אליו מבפנים: ״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר״, ובעצם הדברים מפורשים שהרי לא נאמר שדיבר אליו באוהל מועד אלא מאוהל מועד.

כך יוצא שאחד מן החידושים של עבודת היום השמיני היא הכניסה למשכן – של אהרן בודאי, וייתכן שאף של משה. ולכן הפסוק אודות כניסתם של משה ואהרן למשכן אינו מבטא את כשלונו של אהרן אלא את הצלחתו.

במשך מספר ימים לאחר היום השמיני מספיק אהרן לקבל חמישה דיבורים מאת ה׳, אך אז מצווה ה׳ כך (טז א-ב):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת

ניתן למצוא פרט חשוב נוסף בכניסתם של משה ואהרן אל המשכן. שימו לב שלא ירדה אש מן השמים (ט כד):

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם

כאן המקום להביא אמרה מן התלמוד (בבלי יומא נד.):

אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים

ייתכן בהחלט להסביר שבצאתם מהמשכן השאירו משה ואהרן את המסך ואת הפרוכת ״מגוללין״ וכך לאחר צאתם יוצאת אש מלפני ה׳ מקודש הקדשים, דרך פתח המשכן ועד למזבח שנמצא בחצר המשכן.

התשובה לשאלתנו על מהלך הפסוקים כאשר אהרן מסיים את הקרבת הקרבנות היא שמצד אחד עצם הכניסה לאוהל מועד התאפשרה כתוצאה ממעשי אהרן, ומצד שני כניסתם היתה דרושה כחלק מההכנות להופעת כבוד ה׳.