האם הכוונה שהיא מייפה את צפרניה, או שהיא מקלקלת אותן?

נשווה לחלקים אחרים בפסוק:

וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים… (כא יב-יג)

גילוח הראש בודאי מנוול את המראה של האישה, אך מצד שני כנראה שהסרת שמלת השביה עשויה לשפר את מצבה שהרי בתלאות המלחמה בגדיה בודאי מלוכלכים ואינם בדיוק מתאימים לנשף כלולות. לא?

חז"ל – ובעקבותיהם גם אנחנו –  מתקשים לעכל את הדין של אשת יפת תואר. רש"י מסכם את תובנותינו מדין זה בתורה כך:

לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע (בבלי קידושין כא:). שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו

הלימוד של החכמים מדין זה מתייחס להתמודדות עם היצר ולתוצאות ההרסניות של מי שיביא לביתו אישה שכזו. בפניני הלכה (הרב מלמד) מובא שדין זה בטל היום. האם ייתכן לבטל הלכה, ולקבוע שדבר המובא בתורה אינו רלוונטי לימינו והוא מתאים רק לברברים שחיו פעם? אולי לא הבנו נכון את דברי התורה?

אני מקווה שמי שקורא את דברי מוכן לשמוע רעיונות חדשים, ואולי מסר אחר מדין זה. תחילה ניעזר שוב ברב מלמד. על מנת להסביר את המצווה כותב הוא כך:

בימי קדם היו המנצחים עושים במנוצחים כל מה שרצו. כל סוג של התעללות נחשב כשר מבחינה חוקית ומוסרית … הנוהג הרווח היה שאחוז ניכר מהגברים נהרגו והנותרים נמכרו לעבדים. לנשים הצעירות והיפות … מכרון לשפחות ופילגשים. כך נהגו הכל לעשות, ולכן היה מקובל אצל העמים, שכאשר הבינו שתבוסתם קרובה, היו הנשים מקשטות את עצמן כדי שימצאו חן בעיני החיילים המנצחים ויצילו בכך את נפשן. ותקווה קטנה היתה בלב, אולי אחד מחיילי האויב יחשוק בה ויגן עליה כי ירצה שתשמש לו כפילגש. ואם תזכה ללדת לו ילד, מן הסתם יפרנס אותה ולא תמות מרעב. גם ההורים עזרו לבנותיהן להתקשט, כי זה היה הסיכוי היחיד להצלת בתן, ואולי באופן זה ימשיך זרעם להתקיים בעולם…

ניתן למצוא גם דוגמאות בתנ"ך.

כך מתאר ירמיהו את נפילת ירושלים: מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת בֹּרַחַת כָּל הָעִיר… וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי מָאֲסוּ בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ (ירמיהו ד כט-ל). רש"י: להתנאות ולמצוא רחמים לפני השודד.

לאחר שיהוא הרג את יהורם, המשיך לארמונו שם היתה אמו של יהורם – איזבל. רש"י מסביר שבנסיון לשרוד היא קיוותה אולי למצוא חן בעיני יהוא: וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן (מלכים ב ט ל).

לאור הבנה זו, בגד השביה הוא הבגד היפה ביותר שהיה ברשותה, והסרתו מוסיף ומנוול את יפת התואר. "עשיית" הצפרניים חייב להתפרש בהמשך כהסרה נוספת מחן יפת התואר. כל הצעדים האלה מטרתם להסיר את שכבת האיפור ולהציג את האישה השבויה כמות שהיא. מדוע?

נחזור אל מחנה השביה. עתידן של שבויות מלחמה אינו טוב בלשון המעטה. נשים אלה הן בתחתית תחתיתו של הסולם החברתי ונידונו לחיי סבל, עוני ובמקרה הטוב עבדות. לטובת הנשים האלה מאפשרת התורה את שילובן במרקם החברתי. לא דיברה תורה כנגד יצר הרע, אלא דיברה תורה לטובת החלש בחברה. אני חושב שמבט מחודש זה שופך אור חדש על הדין, ומאפשר תובנות עמוקות יותר.

שילוב השבויה בחברה אינו פשוט. יפת התואר שלנו איבדה את משפחתה, את ביתה ואת תרבותה. חרב עליה עולמה, ולא בשמחה היא תבחר להתחבר עם מחריביה. מצד שני אין לה הרבה ברירה, ועליה לבחור לשרוד. תקופת ההמתנה של חודש אולי גם מאפשר לבחון האם יפת התואר בוחרת לשמור טינה, או בוחרת לאפשר את החיבור המורכב. בתקווה שהאיש הישראלי ייקח בחשבון את יחסה של האישה שהביא לביתו, ויבחן האם היא אכן משתדלת למצוא חן בעיניו ולהסתגל למצבה החדש כחלק מהחברה הישראלית.

אבל יש דבר שהתורה מנסה להימנע ממנו: תעתועי עיניים. "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו לט). על האשה להרוויח את מקומה בחברה בזכות הליכותיה, מידותיה ואישיותה, ולא בזכות איפור, תכשיטים ולבוש אופנתי. קשר התלוי ביופי חיצוני ובמשיכה גופנית נדון לכשלון. אולי נאפשר ליופי החיצוני לתפוס את תשומת הלב בהתחלה, אבל לטובת האישה עצמה – את הקשר עצמו נאפשר רק אם הוא מסוגל להחזיק מעמד חודש ימים בלי המסכות והשכבות החיצוניות.

מי שרוצה בכל זאת למצוא קשר לאישה השנואה בדין שלאחר מכן, בהחלט ייתכן שהתורה מזהירה שכך יקרה למי שנושא אישה אך ורק בשל יופייה – שהרי סופו של היופי לחלוף.