מבחינת אברהם, מה היה החלק הקשה ביותר בעקידה? סיפור העקידה הוא פאר התמציתיות. לא תמצאו שם שום תאור מעבר לעובדות היבשות ובטח שלא נמצא שם רגשות. הרגשות העזים הם של הקורא.

נוכל בכל זאת להבין על מה חושב אברהם אם נבחן היטב את פעולותיו.

מדוע אין אברהם מבקע את עצי העולה לפני חבישת החמור והעמדת יצחק והנערים לידו? מה ההגיון בכלל בנשיאת עצי עולה מבאר שבע הצחיחה לאזור ירושלים ההררי, הרי ודאי ניתן לחסוך מאמץ ולמצוא עצים באזור ירושלים? מדוע נותן אברהם ליצחק הנער לשאת את עצי העולה הכבדים בעוד הוא עצמו נושא רק את האש והמאכלת? לסיום – מה פשר השם שמעניק אברהם למקום העקידה – "ה' יִרְאֶה"?

קשה לשים לב לכך, אך שם מקום העקידה מופיע עוד פעם בפרשיית העקידה בשינוי קל: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" (כב ח). זהו לדעתי הפסוק החשוב ביותר בסיפורנו אם נשאל את אברהם.

ברגע שקיבל אברהם את הציווי לעקוד את יצחק בנו הטרידה אותו מחשבה אחת: כיצד, מתי, ואיך ראוי לבשר ליצחק על שנגזר עליו על מנת שיוכל להתכונן נפשית לעקידה?

אברהם יודע שההבנה צריכה להגיע בהדרגה וברכּוּת. יצחק בעצמו צריך להבין מתוך רמזים סביבו. אברהם בכוונת תחילה מבקע את עצי העולה כאשר יצחק כבר לידו. פעולותיו של אברהם נועדו לגרום ליצחק לשים לב לעצי העולה ולתהות מדוע אביו דואג לעצי עולה שניתן למצוא בירושלים – אך אינו דואג להביא שה לעולה. קצת מזכיר את הפעולות יוצאות הדופן שעושים בליל הסדר על מנת לעורר את הילדים לשאול שאלות.

שיטתו של אברהם הצליחה ואכן יצחק שאל את השאלה המתבקשת: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (כב ז) וכאן יש לשים לב שיצחק לא רק שאל "איה השה לעולה" אלא משתומם על הניגוד בכך שלכל שאר הדברים אביו כן דאג. כפי שמציין רש"י, תשובתו של אברהם משתמעת לשני פנים: "אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי". איך אנחנו יודעים שיצחק הבין את הרמז? מייד בהמשך חוזר הביטוי "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (פס' ו ופס' ח). יש צורך בהדגשה זו רק אם יצחק הבין את הרמז (רש"י). (התורה נכתבה תוך ידיעת מחשבותיהם של בני האדם כפי שניתן להיווכח במקומות רבים).

תשובתו של אברהם אכן משתמעת לשני פנים, אך אם לבסוף יצחק לא נשחט יש צורך לקיים את ההבנה החלופית בתשובתו של אברהם – אחרת תיחשב תשובתו לשקר. ה' צריך לדאוג לשה כפי שאכן קרה לבסוף. אברהם מבטא את שמחתו על כך שלא יצא דבר שקר מפיו במתן שמו של מקום העקידה על שם חסד זה שנעשה עימו. "אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ" אכן התקיים – שם המקום הוא "ה' יִרְאֶה".

כך אנו נחשפים לגדולתו של אברהם. אברהם אינו מתמקד בצרתו הפרטית אלא כל תשומת ליבו, מחשבתו ומעשיו הם לצרת בנו. בתוך הדרמה של העקידה מצליח אברהם להבחין בחסד שנעשה עימו.

מקובלת האבחנה ש-"אלקים" היא מידת הדין ואילו שם ה' היא מידת הרחמים. אבחנה זו איננה פשוטו של מקרא. נראה פירוש רש"י (ב ה):

כי לא המטיר ה' אלקים: ה' הוא שמו. אלקים, שהוא שליט ושופט על כל העולם. וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו – ה' שהוא אלקים

כבר ציינתי בפרשת נח ש-"אלקים" הוא לא שם של ה' אלא כינוי כללי ביחס לכלל העולם. השם בן ארבע האותיות הוא שמו הפרטי ומבטא יחס אישי יותר. בשלב ההליכה לעקידה הרגיש אברהם מנוכר מבוראו או מרוחק ממנו ועל כן השתמש בכינוי אלקים. לאחר סיומה אנחת הרווחה של אברהם מאפשרת לו להרגיש שוב קרבה לה' ולכנותו בשמו.

אברהם נשלח אל "אַחַד הֶהָרִים" (כב ב) ומעתה הר זה ייקרא "הר ה'": "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב ג); "כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ" (זכריה ח ג) (ע"פ בעל הטורים).