מניין מגיע המוסר?
זוהי שאלה פילוסופית ועמוקה. ניתן לכתוב על כך ספרים שלמים – והדבר אכן נעשה כבר מספר פעמים.
מצד אחד יש הסוברים שהמוסר קיים בפני עצמו. ישנו הגיון פשוט הטבוע באדם הקובע מה מוסרי – ולא נותר אלא להתפלפל בהגיון מה מוסרי ומה לא.
מצד שני יש הסוברים שמקור המוסר מאלוקים ועל כן המוסר הוא קבוע ואינו ניתן לעיצוב בידי האדם. יש כאן בהחלט יתרון שלא יכול כל אחד לבוא ולהחליט מה מוסרי, אך מצד שני עדיין יכול כל אחד לפרש את התורה כראות עיניו ולבחור בעקיפין מה מוסרי ומה לא. בעיה נוספת בגישה זו היא נסיון להרחבת מושג המוסר על פני כל המצוות – ואז לנסות להסביר מדוע אכילת חזיר מנוגדת למוסר.
בדרך כלל מוצגים הדברים כך: או שמחפשים את המוסר בתורה, או שמניחים שהמוסר הוא דבר טבעי – ואז אולי אפילו אלקים כפוף לו.
חלוקת הדברים הזו מתעלמת לחלוטין מפרשת בראשית. בפרשת בראשית אנו רואים שה' ברא את העולם. אלקים קבע את חוקי הטבע. ממילא, הרי שאם המוסר הוא "טבעי" אז ה' הוא שקבע אותו. אם נטוע באדם חוש מוסרי הרי שאלקים הוא אשר טבע אותו בו.
אלקים לא רק נתן תורה – אלא גם ברא את העולם ואת האדם. יתרה מכך: הרי מאחר שהתורה ניתנה רק לעם ישראל, ניתן בהחלט לומר שייתכן שמצוות רבות, כגון איסור אכילת חזיר, אינן קשורות במוסר אלא הן ציוויים מעבר למוסר.
השילוב בין התורה ובין החוש המוסרי שה' טבע בנו מלמדים אותנו מהו רצון ה'.
(עד כאן ע"פ הרב ד"ר משה רט, שבתון, פרשת בא תש"פ)
הפסוק ממנו ניתן ללמוד את הדבר הוא: "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ג ה). כאשר זכינו ביכולת להבחין בין טוב לרע, את המוסר הטבעי, את האחריות – הרי שנעשינו דומים לאלוקים. המוסר הטבעי כבר היה בידי אלוקים. את המוסר הזה לא ניתן "ללמוד". הוא איננו נרכש ע"י לימוד תורה. יתרה מזאת – את המוסר הזה אלקים לא "נתן" לנו. כביכול "לקחנו" אותו בעצמנו. כי באחריות צריכים לבחור. עכשיו שבחרנו לקחת את האחריות לידינו – עלינו להשכיל לעמוד בדרישות. דרישות המוסר אינן פשוטות ואינן קלות, החל מהקשר שלנו לאלוקים, המשך בקשר שלנו לסביבה, וכלה בקשר בינינו לבין שכנינו וחברינו.
החלוקה בין צווי התורה למוסר הטבעי גם מתקשרת ל-"פשט ומסר". המסר שאני ממצה מתוך דברי התורה איננו דבר ההלכה. את ההלכה לומדים מתוך ה-"דרש" של התורה. גישתי היא ללמוד מתוך הפשט של התורה את הצד הקרוב ביותר למוסר הטבעי – וזהו המוסר הנלמד מתוך פשטות הפסוקים עצמם.