הביטוי "ארץ הצבי" מופיע בדניאל, וכולנו זוכרים, לפחות במעומעם, את שני ההסברים שמופיעים בגמרא:

מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה (כתובות קיב.) מה צבי זה – אין עורו מחזיק את בשרו (שהוא מתוח, ובהפשטתו מייד מתכווץ), אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה – מתרחבת, ובזמן שאין יושבין עליה – מתכווצת (גיטין נז. בתרגום שלי).

באמירה שהצבי 'קל' הכוונה היא לריצתו המהירה, וכנראה שהכוונה בפתגם "הניח מעותיו על קרן הצבי" (משנה כתובות יג ב) היא שהצבי יברח יחד עם הכסף באופן שלא ניתן יהיה להשיגו. 

אבל אני חושב שאז היינו מצפים שהארץ תיקרא אולי גם ארץ הכבש בגלל הסלעים שלה, או לפחות ארץ העז בגלל החלב. במילים אחרות, הביטוי הזה מוזר ומצלצל קצת כמו "חיבוק דוב", "דמעות תנין", או "שנת הדרקון" בפי הסינים.

בביטוי "ארץ הצבי" המילה צבי משמעותה רצון, כמו בביטוי "ארץ חמדה" או "ארץ חפץ":

… וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי (ירמיהו ג יט)

כאשר המילה צבי במשמעות רצון הגיעה לעברית מן הארמית. בכתובה, הסכמתה של הכלה לבקשת הנישואין של החתן מופיעה כך: "וצביאת מרת … "

אבל אז קרה עוד משהו לביטוי "צבי". כמו ש-"חמדה" לא נשארה רק מילה נסמכת, אלא קיבלה משמעות בפני עצמה: משהו נחמד וטוב; וכמו ש-"חפץ" גם הוא קיבל עצמאות ומשמעותו התרחבה – כך גם "צבי" קיבל משמעות ממש ממלכתית, כמילה מקבילה לתפארת וכבוד.

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל (ישעיהו ד ב)

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ (ישעיהו כח ה)

כך שיוצא שהצרוף "ארץ הצבי" פירושו גם ארץ ההוד וההדר.

על פי משמעות זו של המילה כנראה נוכל להבין את פתיחת קינתו של דוד על מות שאול ויהונתן (שמואל ב א יט):

הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים

דוד מכריז: איזו תפארת היא לך, עם ישראל, שעל מזבח העם והארץ גיבורים שכאלו נפלו חללים. לפי הסבר זה, הביטוי "איך נפלו גיבורים" איננו שאלה רטורית נפרדת, אלא הוא חלק ממשפט יחיד, גם אם מורכב ומסובב באופן פיוטי.

כעבור מספר שורות בקינה (פס' כה) השורה מתקצרת, אך השאר רמוז:

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל

"במותיך" עדיין מתייחס במרומז לעם ישראל, כך שעדיין כל הפסוק המקורי מהדהד לנו בראש.
כעבור שתי שורות נוספות פסוק כז סוגר את הקינה והנה נפל עוד חלק:

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה

כמו חללים במלחמה, חלקים מהמשפט המקורי נופלים אחד אחד – אבל אנחנו זוכרים אותם.

עם זאת – מתקבל משפט חדש שהוא הקינה הבסיסית ביותר: אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים.

אֵיךְ?