מדוע אין שמעון מוזכר בברכתו של משה?

על מנת לענות על שאלה זו עלינו ללמוד מעט היסטוריה. שמעון ולוי היו צמד החמד שיצאו בקנאה עזה והרגו את כל תושבי העיר שכם כעונש על ההתייחסות אל אחותם כאל זונה – כדבריהם. כתוצאה מכך כבר בברכת יעקב הצמד "זכה" לברכה שאולי היו מעדיפים שלא תושמע: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט ה-ז). הפצתם בישראל אכן באה לידי ביטוי בכך ששני השבטים לא ממש זכו לנחלה. שבט לוי קיבל ערים בתוך נחלתו של כל שבט ושבט. שבט שמעון התערבב אל תוך שבט יהודה: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה" (יהושע יט א) כאשר בהמשך אין פירוט גבולות כפי שיש לכל שאר השבטים אלא רשימת ערים בלבד.

עקירת השור כנראה מרמזת לפחות לחלקו של שמעון במכירת יוסף. הגיוני שיוסף לא סתם בחר לאסור דוקא את שמעון למשך שנתיים, והשורש ש.מ.ע. מופיע פעם אחת בכל שלושת הפסוקים שקודמים לכך: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" (בראשית מב כא-כד).

שבט לוי הצליח להציל את עצמו בחטא העגל. לאחר שמשה קרא "מִי לַה' אֵלָי" התאספו אליו כל בני לוי. בשל חלקם של הבכורות בחטא איבדו אלה את תפקידם לטובת בני לוי. בני שבט לוי הוכיחו שמקור קנאותם מן הקודש. בשלב זה עדיין ניתן לומר ששבט שמעון טרם נבחן. הביטוי "איש חרבו" מופיע רק פעמיים במקרא:

וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר (בראשית לד כה)

וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ (שמות לב כז)

אנו מתקדמים עוד 38 שנים למקום שנקרא בעל פעור ממש על סף הכניסה לארץ המובטחת. כאן נכשל העם בזנות עם בנות מואב ומדיין. השיא היה כאשר ראש בית אב של שבט שמעון חטא בפרהסיה עם בת אחד ממלכי מדיין. פינחס משבט לוי הציל את המצב, שוב בקנאות שמקורה מן הקודש. נושא הזנות משותף למקרה הזה ולמעשה הריגת תושבי שכם כאשר הפעם הוכח שמקור קנאותו של שבט שמעון בחול. ניתן לראות קשרים לשוניים רבים בין המקרים, כאשר הביטויים "ויהרגו כל זכר" ו-"חילם" אינם מופיעים בשום מקור אחר. יש גם דמיון בין "דינה" לבין "מדין". נשווה בין המקרים ונדגיש ביטויים משותפים:

בספר בראשית (לד כה-כט)

וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת

ואצלנו:

וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית (במדבר כה ו)… וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם (במדבר כה יח)

וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן … וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם … וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב. וַיִּשְׁבּוּ … אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ (במדבר לא ז-ט)

מייד לאחר המגפה מתקיים מיפקד בו רואים שמניין שבט שמעון פחת ביותר מ- 37,000 איש. מתברר שהמגפה פגעה בעיקר בשבט שמעון.

מותו של משה קשור לכניסה לארץ ועל כן ברכותיו קשורים לנחלתו של כל שבט. הברכות לכל השבטים קשורים למקום נחלתם (מלבד ראובן ויהודה להם הובטח ניצחון במלחמה). בברכותיו באים לידי ביטוי שני הבירורים ביחס לשמעון וללוי.

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן (לג ח-יא)

בתחילת דבריו מתייחס משה אל אחיו אהרן – הוא אשר נשא את האורים ותומים, וגם נמצא אשם במסה ומריבה. הפסוק השני מתייחס לכך שאהרן, בהיותו כהן הגדול, לא נטמא אפילו לקרוביו אך אנו רואים כאן רמז ברור להיחלצם בחטא העגל: "וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ". בזכות זאת מסתכלים באופן חיובי על "חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו" כנגד אויביו. לוי אינו יכול לקבל נחלה בגלל שכך כבר גזר יעקב, אך תפקידו של לוי: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ". "עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ" (י ט). לוי זכה לבסוף בנחלה מסוג אחר על מנת שלא לסתור את גזירת יעקב.

ביחס לשמעון – מאחר שלשמעון אין נחלה הרי שהוא אינו נזכר בברכות. נחלת שמעון מעורבת בתוך שבט יהודה. הברכות של יעקב פתחו לפי סדר השבטים – ראובן, שמעון ולוי ואז יהודה. בברכות של משה הסדר הוא ראובן, יהודה, לוי. כלומר עלינו לחפש את שמעון בתוך יהודה, אליו נאמר:

וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה (לג ז)

מצאתם? לא רק שינוי הסדר מרמז, אלא מכאן גם רמז שנחלתו של שמעון תהיה בתוך נחלת יהודה.

כלפי חוץ, כאשר שמעון ולוי השמידו את שכם, הם פעלו ביחד כ-"אחים", אך לאחר בירור שארך מספר דורות אנו מבינים לבסוף שלוי פעל ממניעים טהורים של קנאות לכבוד שמים, ואילו שמעון נכנע ליצר שלו וקנאותו היתה פסולה.

בברכותיו של יעקב לפני מותו נגזר על שבטי שמעון ולוי שיופצו בישראל במקום לזכות לנחלה. בני שני השבטים יכלו להתייאש מרוע הגזירה. ללוי ולשמעון היתה את אותה הנטייה לקנאות מצד טבעם. לוי התאמץ והוכיח כי קנאותו מקורה מן הקודש. בכך הצליח לשנות לטובה את גזירתו של יעקב. שמעון הוכיח שקנאותו מבטאת כניעה ליצר המושך אותו גם לעבודה זרה ובכך הפסיד.

נולדנו עם כשרונות ונטייה להתנהגויות מסויימות ועלינו להשתמש בתבונה בבחירה החופשית ולנתב את הכשרונות אל הקודש ולא אל ההיפך. עלינו לזכור שאנו נבחנים לא רק על התוצאות של מעשינו אלא גם על המניעים.