כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר (יז יא)

מקובל לראות כאן שעל פי התורה, באופן מוזר, הנפש נמצאת בדם, וכנראה לא ראוי לאכול את הנפש של הבהמה אלא יש לשחררה. אבל מספר פסוקים לאחר מכן:

כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת (יז יד)

מתחילת הפסוק רואים שהתהפכו היוצרות והדם נמצא בנפש! ומסוף הפסוק יוצא שהנפש והדם חד הם! מה הולך כאן?

נסביר את שני הפסוקים בסבלנות וניעזר ברש"י:

כי נפש הבשר. של כל בריה בדם היא תלויה ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם. תבוא נפש ותכפר על הנפש.

רש"י מסביר את המילים "דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ" כמו "וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ" (שמואל א יט ה) שפירושו: הסתכן. כלומר עלינו לתת כבוד אחרון לבהמה בכך שאת דמה, שהפקתו עלה לה בחייה, לא נאכל.

שאר האזכורים של "נפש" בפסוק הראשון מתייחסים לנפש האדם המתכפרת.

ועל הפסוק השני מפרש רש"י באופן דומה:

דמו בנפשו הוא. דמו הוא לו במקום הנפש – שהנפש תלויה בו (בהמשך מוסיף רש"י שהנפש היא הדם אך זהו הסבר מילולי לפסוק וגם על החלק הזה היה מפרש רש"י שמדובר בתלות).

רש"י כנראה התבסס בפירושו על תרגום יונתן: אֲרוּם קִיוּם נְפַשׁ כָּל בִּישְרָא אַדְמֵיהּ בְּנַפְשֵׁיהּ הוּא וַאֲמָרִית לִבְנֵי יִשְרָאֵל אֲדַם כָּל בִּישְרָא לָא תֵיכְלוּן אֲרוּם קִיוּם נְפַשׁ כָּל בִּישְרָא אַדְמֵיהּ הוּא כָּל מַן דְיֵכְלִינֵיהּ יִשְׁתֵּיצֵי (יז יד)

לסיכום אנו למדים שאין שום דבר רוחני בדם, אלא הדם הוא נוזל קריטי לקיום החיים ועל כן הוא מסמל את תמצית חייה של הבהמה. חשיבותו של הדם מתבטאת גם בכך שהוא נזרק על המזבח לצורך כפרה על האדם – ואין ראוי לאכלו.