ליל הסדר קצת מבלבל. מצד אחד מרור זכר לשעבוד, חרוסת זכר לטיט, וכמובן המצה היא לחם עוני המתאים לשולחנו של העני. אבל מצד שני אוכלים בהסבה, שותים ארבע כוסות של יין, אומרים הלל שלם בלילה, והשולחן ערוך כיאה לבני מלכים.

אפילו במצה בפני עצמה ניתן למצוא את שני הצדדים האלה – מצד אחד זה מה שאכלו אבותינו כאשר היו עבדים – אך מצד שני זהו הלחם שאכלנו בזמן יציאת מצרים, בזמן שבו המצרים היו בשפל ואנחנו – בגאות.

מצד אחד – הא לחמא עניא, אך מצד שני – כל דצריך ייתי ויפסח.

המחלוקת בין בן זומא לחכמים תכוון אותנו להסבר.

בן זומא אומר שחובה להזכיר יציאת מצרים לא רק בימים אלא גם בלילות – גם במצבי חושך וגלות יש לציין את ליל הסדר.

חכמים אומרים שהחובה המיוחדת להזכיר יציאת מצרים היא "להביא לימות המשיח" – אפילו כאשר הכל טוב, עדיין יש לזכור את המצב הרע בו היינו בעבר.

זהו המבחן הגדול של ליל הסדר לאורך הדורות. יש זמנים של חושך ואפילה ויש זמנים של אור גדול – ליל הסדר חייב להתאים לשני הקצוות, אחרת הוא יישכח כאשר אחד משני המצבים ישלוט.

כך יוצא שבזמן האינקוויזיציה, או בזמן השואה אכלו חתיכת לחם עבש עם מים והעלו את זכרון יציאת מצרים ושאבו מכך תקווה לימים טובים יותר – וגם בימינו אנו חוגגים סדר מפואר אך זוכרים מאין באנו, את הימים הקשים מהם גאל אותנו ה'. אנו זוכרים "כי עבד היית בארץ מצרים", ומתייחסים נכון אל החלשים בחברה.

על מנת שליל הסדר יאפשר את העברת המסורת מאב לבנו בשרשרת הדורות – יש בו מנגנון פנימי השומר על הרלוונטיות שלו הן בזמני רווחה והן בזמני משבר.