מאתגר ביותר לנסות להבין את אותם פסוקים בתורה הכתובים בלשון פיוטית, שם נעשה שימוש בתחביר מיוחד ובמילים ייחודיות. לפי החוקרים, חלקים אלה בתורה הם שריד לשפה עברית עתיקה אף יותר מן העברית המקראית. לדעתי אין צורך להגיע לכך: יש בשפה רבדים שונים, וגם כיום ניתן להתבטא בעברית ברמות שונות. אפילו בשירים פשוטים של נעמי שמר השפה שונה משפת היום-יום, והדבר בולט יותר בשירי משוררים שניסו לבטא רעיונות עמוקים ללא כוונה שילחינו את יצירתם. האם משוררים אלה כתבו בשפה קדומה יותר? לא, מדובר ברובד גבוה יותר של אותה שפה.

נפגשנו בעברית פיוטית זו בברכות של יעקב אבינו, בשירת הים, בנבואות בלעם, בשירת הבאר ובשירת האזינו. עברית זו שכיחה בתנ״ך, בין השאר בספרי שירה ומשלים כגון תהילים, משלי וקהלת, וכן בספרי נבואות כגון ישעיהו, יחזקאל ותרי עשר.

ברצוני להתמקד בפתיחתה של ברכת משה לשבטי ישראל, שם חלק מהביטויים הם ממש בגדר חידות, מה שהוביל מפרשים רבים למחוזות המדרש והרחק מהפשט.

העקרון החשוב ביותר שעוזר לכל מי שרוצה לנסות להבין כתיבה פיוטית הוא הכפילות או ההקבלה. פעמים רבות נמצא רעיון המופיע פעמיים בשני חצאי פסוק, למשל: ״מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים – וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדֹר״ (תהלים קמה יג). לפנינו חזרה על אותו רעיון פעמיים, כך שגם אם יש מילה קשה באחד מן החצאים – יש סיכוי טוב שבחצי השני המילה תהיה מובנת. כמו כן, אם יש למילה שתי משמעויות אפשריות, אז בן הזוג שלה במחצית השנייה תבהיר לנו לאיזו משמעות התכוון המשורר. לבסוף, וזהו כבר יתרון שלישי של הכפילות, נוכל כך אנחנו הקטנים ללמוד עברית פיוטית, השונה במאוד מהעברית של ימינו בשל מרחק אלפי שנים.

נתחיל בתובנה מהפסוק שהבאתי לעיל. מישהו היה עלול לפרש את המחצית הראשונה שמלכות ה׳ היא גם על העולם הזה וגם על העולם הבא, או להכניס פה רעיון אחר הקשור לריבוי עולמות. אך נלמד מן המחצית השנייה שמדובר כאן על מרחב הזמן בלבד. בעברית של ימינו העולם הוא מרחבי היקום. במקרא מרחב זה נקרא השמים והארץ. המילה ״עולם״ במקרא לעולם מתייחסת לזמן, ממש כמו במשפט זה, כפי שמפרש אבן עזרא (קהלת ג יא):

מלת עולם בכל המקרא לא מצאנוה כי אם על זמן ונצח וכן אלקי עולם ה' כמו אלקי נצח או אלקי קדם וכן ומתחת זרועות עולם

זה המקום להעיר שתמיד יהיה הבדל, גם רעיוני, בין שני חצאי הפסוק. אם נחזור לפסוק לעיל, הרי שיש הבדל בין מלכות לממשלה, ויש הבדל רעיוני בין ״לעולם״ המתייחס לזמן בלבד, לבין ״דור ודור״ המתייחס לאנשים המאכלסים את הזמן.

עקרון נוסף בעולם הפיוט, בעיקר בנבואה, הוא שלעיתים הזמן של הפועל מקבל הטייה מעגלית לאחור: לשון עתיד היא בעצם הווה; לשון הווה היא בעצם עבר; לשון עבר היא בעצם עתיד.

עוד עקרון הוא תפארת הקריאה: תוספת אותיות שונות, בעיקר האות ו׳ כגון ״תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ – מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳״ (שמות טו יז) ושימו לב שהעבר כאן מתייחס לעתיד. ו׳ כזה יכול גם להעלים אות ה׳: ״אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת – חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם״ (לב כג).

בקטעי פיוט אזכורים של ריבוי אלים, לדוגמה: ״מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה׳״ (שמות טו יא). זה לא שבעולם הפיוטי יש הודאה בכך שיש הרבה אלים, אלא שבעולם הפיוטי כל כך ברור שאין אלים אחרים, שמותר להניח שגם לקורא זה ברור. מאותה הסיבה מותר לקחת את האנשת ה׳ עד לקצה: ״מִקְּדָשׁ ה׳ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ״ (שמות טו יז). הוכחה שאין באמת ריבוי אלים גם בעולם הפיוט: ״רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹקִים עִמָּדִי. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (לב לט).

מוטיב חוזר נוסף בעולם הפיוט הוא שה׳ שוכן בשמים וגולש על גבי עננים: ״שִׁירוּ לֵאלֹקִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ, סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, בְּיָ-הּ שְׁמוֹ, וְעִלְזוּ לְפָנָיו״ (תהלים סח ה); ״הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ, הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ״ (תהלים קד ג); ״הִנֵּה ה׳ רֹכֵב עַל עָב קַל, וּבָא מִצְרַיִם״ (ישעיהו י״ט א).

אנו ניעזר בשלשה ״פרשנים״ מאוד קדומים: דבורה בשירתה, חבקוק בפרק ג׳ בנבואתו וכן דוד בתהלים סח (בפסוק אחד כבר נעזרתי בפיסקה הקודמת). שלשתם התבססו על ברכתו של משה, כך שנוכל לבחון כיצד הם הבינו את דבריו. העברית שלהם ינקה באופן ישיר מהעברית המקראית ללא הנתק של אלפי השנים של עברית זמננו.

ועתה ניגש למלאכה. פסוקי ההקדמה בברכת משה אינם נוגעים עדיין בברכות לשבטים, ולכן אנו מצפים לפגוש רעיונות פשוטים. הקדמה כזאת יכולה לדבר בשבח ה׳ ובני ישראל כדי להיכנס לאווירה המתאימה להעניק ברכה. אנו לא אמורים לפגוש כאן רעיונות עמוקים או סודות. לכן כל דבר שניתן לפרש בדרך פשוטה או בדרך מסובכת – נבחר בפשוטה. כאן המקום להיזכר שייתכנו רעיונות עמוקים המסתתרים בנבכי הכתוב, אך את אלו אני משאיר לבעלי הרמז והדרש.

הברכה פותחת כך (לג א-ב):

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ. וַיֹּאמַר: ה׳ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אֵשׁדָּת לָמוֹ.

בני אלקיים העיר שיש כאן רמז שכנראה כבר כאן יהושע הוא הכותב (ולא רק בפסוקים המתארים ממש את מותו של משה) שכן משה לא היה מתלהב לכנות את עצמו ״איש האלוקים״ (כינוי של משה כאן לראשונה, ופעם נוספת בספר יהושע).

לא חילקתי את המילה ״אשדת״ לשני חלקים מאחר שהמילה ״דת״ היא מאוחרת והגיעה לעברית מן הפרסית (מופיעה רק החל ממגילת אסתר). ע״פ מילון העברית המקראית, מנחם-צבי קדרי.

חיפשתי את הדרך הפשוטה ביותר להבין את פסוק ב׳ ונראה לי שכתוב כאן 5 פעמים את אותו הדבר. משה פותח במאורע המסעיר ביותר שקרה בחייו – מעמד הר סיני. אז ה׳ הופיע לפני בני ישראל, וזה קרה אי שם בדרום. מבחינה פיוטית אין הבדל בין סיני, פארן ושעיר – כולם גם שמות הרים וגם שמות מדבריות באזור הדרום הרחוק שהיו חלק ממסעי בני ישראל.

״אתה״ פירושו בא, כמו ״אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה״ (ישעיהו כ״א יב). ״רבבות קודש״ אומר שהופעת ה׳ היא מן השמים, שם ״רֶכֶב אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן – ה׳ בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ״ (הפרוש של דוד – תהלים סח יח).

גם ימין (בתוספת ו׳ לתפארת הקריאה) הוא כינוי לדרום במקרא (אז החזיקו את המפה כאשר מזרח למעלה: קדם הוא מזרח, אחור הוא מערב, שמאל הוא צפון, ימין או תימן הוא דרום). למו = להם. אשדת היא מלשון אשד או נביעה: ה׳ הופיע מתוך הארץ. אז לסיכום יש לנו 5 הופעות של ה׳ – כולם מדרום, כולל את השמים ממעל והארץ מתחת.

חבקוק כותב לנו כך: ״אֱלוֹקַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה, כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ״ (פס׳ ג). שימו לב שתימן מופיע כמו ימין אצלנו; סיני אצל חבקוק זהה לפארן או דרום; וגם אצל חבקוק ה׳ בא גם מדרום, גם מהשמים וגם מהארץ.

גם שירת דבורה נפתחת באופן דומה: (שופטים ה ד-ה): ״ה׳ בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ … מִפְּנֵי ה׳ – זֶה סִינַי – מִפְּנֵי ה׳ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל.״

דוד (פס׳ ח-ט) די העתיק משירת דבורה: ״אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ, בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה. אֶרֶץ רָעָשָׁה, אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים – זֶה סִינַי – מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״

לאחר שהפסוק הראשון מובן, אפשר להמשיך לתוצאות של מעמד הר סיני:

אַף חֹבֵב עַמִּים, כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ; וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ

במאמר ״סגולה מכל העמים״ מפרשת יתרו כתבתי שה׳ הוא אלוקי כל העמים, ועם ישראל הוקדש בברית סיני להיות עם סגולה. רעיון זה מופיע כאן: אמנם ה׳ אוהב את כל העמים, אך עם ישראל הוקדש לה׳.

ההמשך הוא בהקבלה. עם זאת שה׳ הוא אלוקי כל העמים, הרי ששאר העמים כנועים כמו הדום לרגלי ה׳, אך עם ישראל נושא ונותן בדיברות ששמע בהר סיני. ״ישא״ כמו ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא״ (שמות כ ו). לחילופין, אולי נשיאה ממשית של לוחות הברית כמו ״נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה׳״ (לא כה). אפשרות שלישית – נשיאה בעול המצוות כמו ״וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם״ (במדבר יא יז).

קיראו שוב את הפסוק וראו כיצד הוא מציג תוצאות של מעמד הר סיני.

נמשיך לפסוק הבא:

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב

משה מחזיר אותנו להווה. לאורך ספר דברים, היום, משה קרא לנו את הספר שה׳ ציווה לכרות עליו את ברית ערבות מואב – תורת ארץ ישראל. בשעה האחרונה הסביר משה שפעם בשבע שנים, במעמד הקהל, יתקיים רענון של הברית הזו על מנת שגם מי ״אשר איננו פה עימנו היום״ יהיה כלול בברית כירושה מדור לדור.

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל

בהמשך לפסוק הקודם פסוק זה ממשיך לעסוק במעמד הקהל, ופותח בהכרזה שיש מלך בישראל. המפרשים מתלבטים מי הוא המלך (מלך עתידי? משה?) אך מן הפסוק הבא מנבואת בלעם ניתן להכריע שמדובר בה׳ בשל ההקבלה בין ה׳ למלך:

לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה׳ אֱלֹקָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ״ (במדבר כד כא)

בנוסף, כאשר עם ישראל מבקש מלך בימי שמואל אומר לו ה׳ (שמואל א ח ז):

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם

וגם כעבור שנים ארוכות: ״כֹּה אָמַר ה׳ … אֲנִי ה׳ קְדוֹשְׁכֶם בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל מַלְכְּכֶם״ (ישעיהו מד יד-טו).