בפרשתנו מקבץ של נושאים אשר המפרשים מתקשים להסביר את הקשר ביניהם: הרחקתם מן המחנה של טמא מת, זב (מחלה באיברי המין) ומצורע, השבת גזילה, קביעת בעלות על קדשים לפני שניתנו לכהן, אשה סוטה, נזיר ולבסוף ברכת כהנים. ננסה מתוך הבנת הקשר בין הדברים להבין את משמעותה של הנזירות ומדוע בין קרבנות הנזיר אנו מוצאים גם קרבן חטאת.

*

מסקירה של פסוקים בתנ"ך בהם מופיע השלום ניתן לראות ששלום איננו ההיפך ממלחמה אלא מובנו מקביל לשלווה. ניתן להסיק זאת בקלות מההקבלה: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם – יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ – שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (תהלים קכב ו-ז). שיעור מאלף אפשר ללמוד מקריאה זהירה בברכות בפרשת בחוקותי (ויקרא כו ג-ז): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". שלום זה שאין חיות טורפות ומצרים לא יעברו בארצנו בדרכם להילחם באשור תוך הפרת השלווה. השלום שכבר הובטח לא מונע מהפסוק מייד לאחר מכן להכריז שבנוסף נביס את אויבנו. השלום מהברכה הראשונה אין משמעותו שאין אויבים, אלא עניינו שלווה בתוך ארצנו.

במבט חברתי נאמר שהשלום הוא השלווה והאמון בין בני אדם, כאשר ההיפך מהם היא הקנאה. הקנאה היא תכונה אנושית טבעית שיכולה לגרום לאדם שחייו טובים להרגיש שהם גרועים. בשיר השירים נאמר (ח ו): "קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה", ובמשלי (יד ל): "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה". אך לקנאה גם יכול להיות ביטוי חיובי שהרי "קנאת סופרים תרבה חוכמה" (בבלי בבא בתרא כא.) וכפי שנאמר בקהלת (ד ד): "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ".

הפגיעה הקשה ביותר באמון ובאהבה היא המעילה. מעילה פירושה בגידה באמון. בתורה, מעילה פירושה להשתמש במשהו שאינו שלך, או להשתמש בו בניגוד לכוונת הנותן. כך שגם המעילה מהווה ניגוד למידת השלום. גם בשפה המדוברת השלום הינו ברכה בין אנשים, ובפרשתנו השלום הינו השיא של ברכת הכהנים לעם. מה כל כך מיוחד בברכת כהנים?

כאשר הכהנים מברכים "…לברך את עמו ישראל באהבה", רבים מבינים שהמילה 'באהבה' מתייחסת לאופן הקראת הברכה ונתינתה, כמו בביטוי "לעבוד את ה' באהבה" ומכאן שתנאי לברכת הכהן הוא שהוא אוהב את כולם. הבנה יותר פשוטה היא שהכהנים מברכים את העם באהבה, כמו שמברכים מישהו בבריאות או בפרנסה. הכהנים מברכים את כולנו שה' יאהב אותנו. הוכחה לכך ניתן לקבל בקלות אם מסתכלים על תוכן שלושת חלקי הברכה המתארים שלוש מדרגות באהבה המופיעות בשלושה מעגלים:

1. אהבה בסיסית במסגרת החברה, כמו זו שאנו מצווים שתהיה בין אדם לחברו המתבטאת בהטבה לזולת ושמירתו מנזק: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ".
2. אהבה עמוקה יותר, משפחתית, כמו זו שבין איש לאשתו וילדיו המתבטאת בהעדפה על פני אחרים ומציאת חן: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ".
3. אהבה פרטית (בתוך האדם, או בין אדם לעצמו) ורוחנית שרק ה' יכול לתת – מחילה על חטאים והענקת שלווה נפשית: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".

עתה נראה שכל הנושאים בפרשה עניינם השכנת השלום במחנה בני ישראל על מנת לאפשר את השכנת השכינה בקרב העם: "כל זמן שישראל שרויים בשלום, השכינה ביניהם" (ויקרא רבה ט ט). כמו ברכת כהנים – כל הנושאים בפרשה מגיעים בשלשות: טמא מת, זב ומצורע המורחקים מהמחנה; שלוש פרשיות בענייני רכוש, סוטה ונזיר.

הרלב"ג מקשר בין שלוש הפרשיות:

(ה יב) איש איש כי תשטה אשתו – הנה סמך זאת הפרשה לפרשה הקודמת שהיתה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם כי זאת הפרשה הוא להסיר הקטטה מהבית … (ו ב) איש או אשה כי יפליא – והנה סמך זאת הפרשה לפרשת סוטה שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית ולפי שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב והפסד מהאדם בעצמו מצד תשוקתו הגופית אשר יביאהו לחטא

במניעת גזל והסדרת הבעלות על קדשים – השכנת שלום במעגל הרחב ביותר – כלל ישראל. בפרשיית סוטה השכנת שלום במעגל פנימי יותר – הבית או המשפחה. בפרשיית נזיר השכנת שלום במעגל הפנימי ביותר – כאשר האדם הפרטי מתמודד עם המתח בין שאיפתו לרוחניות ובין תשוקתו הגופנית.

כל העניינים קשורים יחדיו (ע"פ אראל סגל הלוי, ע"פ רש"ר הירש ו כא), ומיועדים לאפשר את השכנת השכינה בקרב המחנה:

1. המעגל החיצוני: שלום בין אדם לחברה

המצורע מורחק מן המחנה שכן הוא נכנע ליצרו ופגם בשלום החברה. החלק הראשון של ברכת כהנים מדגיש את חלקו של ה' בברכה הגשמית ובשמירה על רכושו של האדם. אנו פוגשים פרשיות העוסקות בהסדרת השלום החברתי: קביעת בעלות על קדשים ותרומה שטרם ניתנו לכהן ודינו של מי שמועל ברכושו של הזולת מתוך קינאה ולוקח את מה שאינו שלו. המעילה מתבטאת בשבירת האמון באדם שאינו נרתע מלהישבע לשקר תוך ניצול ציני של השמירה של ה' להצדקת מעשה הגזל.

2. המעגל האמצעי: שלום בין אדם למשפחתו

הזב קשור לפגם בטהרת המשפחה ואף הוא מורחק מן המחנה. זהו החלק השני של ברכת כהנים. פרשיית סוטה עוסקת שוב בשבירת האמון והפעם בתא המשפחתי. אנו פוגשים את המעילה של האישה באמון של בעלה וכן את הקנאה של הבעל. המסר של פרשיית סוטה הוא שה' בכבודו ובעצמו ערב לשלמות התא המשפחתי: מצד אחד איום על כל צד מפני שבירת האמון ומצד שני הענקת השלווה שיש על מי לסמוך. הבעיה של שלום הבית מוצאת מן המעגל המשפחתי אל המעגל החברתי ומגיעה לבירור במקדש.

3. המעגל הפנימי: שלום בין אדם לעצמו

המוות הוא דבר מאוד אישי. המפגש עם המוות מערער את שלוותו של האדם והוא מורחק מן המחנה ומוזמן לעבור תהליך איפוס מחדש של טהרה. בניגוד לאליליות המקדשת את המוות, תורתנו תורת חיים כלומר מנחה את האדם כיצד להגיע לרוחניות בחיים של טהרה ולא כיצד להגיע למות קדושים. אבל הנזיר אינו מסתפק בחיים האלו (טהרה בלבד). הוא רואה סביבו אנשים שנדמה לו שהם ברמה רוחנית גבוהה משלו ומתוך קנאה בהם הוא רוצה להידמות להם. הוא חושב שאת החוויה הרוחנית ניתן למצוא רק מעל לטבע. הוא איבד את האיזון הפסיכולוגי והוא מרגיש בעל תאוות, ארצי, עלוב, נחות ומדוכא. אדם זה מורחק מכל המעגלים: במעגל הפרטי הוא מורחק מן ההנאה של היין; הוא גם מוצא מהמעגל המשפחתי ואינו נטמא לקרוביו; הוא מורחק מהחברה בכך שהוא מגדל את שערו כמו מתבודד שאינו מתחשב בדעת החברה עליו ובנוסף נזירותו תסתיים בטקס פומבי במקדש. גם כאן יש מעילה כאשר הנזיר משתמש ביין במקום להנאה – להדגשת פרישותו. מניעת גופו מהנאה היא מעילה בטבע ובעולם. הנזירות מאפשרת לאדם להגיע להשלמה עם עצמו ועם יצרו ולמצוא שוב את השלווה. החלק השלישי של ברכת כהנים עוסק בשלב מרומם זה.

כל זאת ועוד מקופל בתוך ברכה בת 15 מילים.

*

יש לשים לב שבניגוד לדתות אחרות הנזיר איננו מתנזר מהנאות העולם הזה כגון אוכל, יחסי אישות ודיבור עם בני אדם. היין אינו מזון בסיסי אלא אמצעי לתאווה שאין לגוף צורך בה. היין משפיע על המח ונותן תחושת שווא של רוחניות. הנזיר מבקש למצוא את הרוחניות האמיתית מתוכו ולא זאת המגיעה על ידי גורם גשמי טבעי. עיצוב השיער עניינו שיפור חיצוניות גוף האדם הטבעי. בדומה ליין שעניינו רוחניות שמגיעה מדבר גשמי, גם שיפור זה של הגוף הוא עדיין בתוך מסגרת הגוף הגשמי. גם כאן שואף הנזיר להשיג את השיפור הזה רק על ידי גורמים רוחניים.

אם הנזיר נטמא למת זוהי "פסילה טכנית" – לא ניתן להיות במדרגה הגבוהה של הנזיר אם אין לך את מדרגת הקדושה הבסיסית של האדם הטהור. אם תקופת נזירותו נקטעה על ידי טומאת מת אין די בשבעה ימי הטהרה הרגילים אלא הוא יזדקק ליום נוסף, שמיני, על מנת לחזור לרמה הרוחנית הגבוהה של הנזירות, מעבר לטבע.

קרבן החטאת של הנזיר מבטא את העובדה שהשאיפה למצב נזירות אינו אידיאלי. מדובר באדם שהיה במצב לא מאוזן, הרגיש שפל ומועט ערך, הונע על ידי קנאה ונאלץ למעול בטבע העולם. כמו שעל החוטא להתעלות בחזרה למצב הטבעי – הרי שגם על הנזיר מוטל לרדת בחזרה למצב הטבעי.

*

השלום הפרטי של האדם אינו מושג על ידי דיכוי היצר, אלא דורש שהצד הרוחני והצד הגשמי יפעלו ביחד. גם בתוך המשפחה שלום הבית יושג רק מתוך שיתוף פעולה ולא מתוך דיכוי של אחד מבני הזוג. כך גם במישור הכללי: מידת השלום היא של שיתוף פעולה, כבוד והדדיות, יושרה וכנות. שלום לא עושים עם אויבים.

אך לשלום יש גם דרגה עליונה יותר: שלום עם אבינו שבשמים. פעמיים ביום אנו קוראים את פרשיית 'שמע' שבתחילתה הציווי לאהוב את ה'. אולי גם אנחנו יכולים לאהוב את ה' באותו אופן שאנו מבקשים שהוא יאהב אותנו – והכוונה לחלק השלישי של ברכת כהנים: ננסה לשאת לו פנים – לא "לחפש אותו" ולחקור יותר מידי איך הוא מנהל את העולם אלא להאמין שאדון עולם עושה את תפקידו על הצד הטוב ביותר. כמו כן ננסה לתת לו קצת שלווה – קצת נחת רוח מבניו. ננסה לעשות כל יום קצת יותר מאתמול על מנת לאפשר את השכנת שכינתו בתוכנו.