במסכת תענית (ה ע"ב) מתנהל הדיון הבא (בתרגום-עיבוד שלי):

אמר ר' יצחק- כך אמר ר' יוחנן: יעקב אבינו לא מת. שאלו רב נחמן: וכי לחינם ספדו, חנטו וקברו אותו? ענה לו: מקרא אני דורש שנאמר: "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם" (ירמיה ל י) – מקיש הוא לזרעו: מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

ואנו נשאל: מאחר שברור שהיקש בפסוקים אינו גורם לכך שיעקב אבינו מתהלך בקרבנו, כיצד יש להבין את הדברים המובאים בשם ר' יוחנן?

בפרשתנו יעקב מחלק ברכות לבניו, והראשון להתברך הוא יוסף: יעקב מכריז על בחירתו של יוסף כבכור יחיד. יעקב נמצא במצב רוח רוחני במיוחד, מדבר בלשון פיוטית המתאימה לנבואה ועל כן קשה להבין את הקשר בין המשפטים השונים בדבריו (מח ג-ז):

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם  אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם. וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.

למה יעקב מקדים ומזכיר ברכה מלפני 50 שנה? מהי "מוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם"? מה הקשר למות רחל?

רש"י מסביר שיעקב מתייחס בדבריו לברכה שקיבל בדיוק לפני לידת בנימין: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ" (לה יא-יב). רש"י מסביר שיש לדייק שעתידים גוי וגם קהל גויים לצאת ישירות מיעקב (לעומת מלכים שיצאו מחלציו כלומר מילדיו) וגם הם יטלו את חלקם בירושת הארץ. אך יש לשים לב לעיתוי הברכה: לאחר שחזר יעקב לארץ כנען כשהוא כבר מטופל ב-11 ילדים! עם לידת בנימין הבין יעקב שהמילה "גוי" מתייחסת אליו, אך ליעקב לא נולדו עוד ילדים, אז מי הם "קהל גוים"? כעת מחדש יעקב שיוסף הוא הבכור המקבל נחלה כפולה וכך הביטוי "קהל גוים" מתקיים בשני בניו של יוסף אשר ייחשבו מעתה "כראובן ושמעון".

אגב הכרזת יוסף כבכור מזכיר יעקב שנאלץ לקבור את רחל בדרך ולא היה יכול לקוברה במערת המכפלה. מפרשים רבים (ביניהם יונתן ורשב"ם) מסבירים שבכך מתנצל יעקב לפני יוסף שהרי ביקש ממנו שיעשה מאמץ מיוחד ויקבור אותו במערת המכפלה לצד לאה. הרמב"ן מקשה למה היה כל כך קשה להמשיך עם רחל מהלך כחצי יום מאפרת לחברון? הוא מתרץ בדוחק שיעקב היה כבד במקנה. מפרשים אחרים פנו למדרשים שיעקב קיבל ציווי לקבור את רחל בדרך על מנת שתבכה על בניה בצאתם לגלות. רבינו חננאל מאיר את עינינו לפשט: הרי רחל היתה מגואלת בדם לידה; גם בימינו חדר לידה הוא לא בדיוק מראה מלבב לאחר לידה. קל וחומר כאשר היולדת נפטרה, ובתנאים של אותם הימים (טרם היה פלסטיק על פני האדמה), ועוד שהיו באמצע הדרך. הרי מפאת כבוד המת לא היתה ברירה אלא לקבור את רחל ממש במקום בו נפטרה.

עדיין שואל האברבנאל מדוע לא נכללה "התנצלות" זו בבקשת יעקב להבאתו לקבורה במערת המכפלה אך לפני מספר פסוקים? על כך ניתן לתרץ שעיקר ההתנצלות שייכת לכאן שהרי אם ראובן נבחר כבכור, אז ראוי שלאה תיקבר לצד יעקב במערת המכפלה. אך עתה מסביר יעקב שאמנם רחל לא נקברה במערת המכפלה מכורח הנסיבות – אך בכל זאת היא האישה העיקרית של יעקב וממנה הבכור – יוסף.

יעקב חותם את בכורתו של יוסף בברכה מיוחדת ליוסף כך שמעתה אפרים ומנשה ייחשבו לבניו של יעקב – "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי" וראוי לקרוא ולהבין פסוקים מפורסמים אלה בהקשרם (מח טו-טז): "וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".  דרך אגב לומדים כאן מההקבלה שאלוקים ומלאך חד הם.

אלא שצריך להבין מהי משמעות השוואת הבנים לראובן ושמעון?

בפרשת פינחס רשימה מפורטת של משפחות היורשות את הארץ. המפקד נערך בערבות מואב ערב הכניסה לארץ. בסיום הרשימה כתוב: "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ" (במדבר כו נד). רש"י מסביר ששבט גדול מקבל נחלה גדולה. על כך שואל הרמב"ן (במדבר כו נד) – אם כן במה מתבטאת בכורתו של יוסף? רש"י שאל על עצמו שאלה זו (בראשית מח ו) וענה שנקראו שני שבטים לענין נחלה, נשיאים ודגלים. הרמב"ן אומר שלא ייתכן שהבכורה מתבטאת רק בכבוד, והוא מסביר שכל שבט קיבל נחלה באותו גודל כולל אפרים ומנשה, והחלוקה לפי רב ומעט היא בתוך השבט.

לדעתי הסברו של הרמב"ן גם הוא בעייתי שכן נראה שהפסוק המובא לעיל מתייחס לעצם החלוקה בין השבטים – שתהיה צודקת ושוויונית. על מנת למצוא הסבר טוב יותר נצטרך לראות את ההקשר של הפסוק.

תחילה מובאת רשימת השבטים עם פירוט של המשפחות בכל שבט ושבט. מייד בסוף הרשימה מופיע (במדבר כו נג-נד): "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ". מהו "מספר שמות"? הפשט הוא שגודל חלקו של כל שבט נקבע לפי מספר המשפחות כפי שעתה נמנו, אשר פורטו לפי שמותם. הגודל של השבט לא נקבע לפי מספר הנפשות אלא לפי מספר המשפחות. כך מסתדר הפסוק וגם יש יתרון ליוסף.

אך כאן ניתקל בבעיה: ברשימת המשפחות היורשות ישנם לא רק בני השבטים אלא לפעמים גם נכדים ואף נינים. לפי מה הוחלט מהי משפחה? לדוגמה: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשֵׁלָה מִשְׁפַּחַת הַשֵּׁלָנִי לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי. וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרֹנִי לְחָמוּל מִשְׁפַּחַת הֶחָמוּלִי" (במדבר כו כ-כא).

מחדש לנו רש"י (במדבר כו כד) שכל מי שהיה כלול ב-70 הנפש היורדים למצרים, הוא ראש משפחה. ואכן חצרון וחמול מנויים בין 70 הנפש היורדים למצרים. המלבי"ם מסביר שמאחר שהארץ עדיין ברשות עמים זרים, חזקת יעקב בארץ היא רק כל עוד הוא נמצא בה. ברגע שיעקב עוזב את הארץ לצמיתות הוא מורישה לבניו. כל מי שנולד עד הירידה למצרים – מקבל נחלה בארץ וכך נקבע גודל נחלתו של כל שבט.

קביעה זו היא לא הוגנת כלפי אפרים ומנשה. בהיותם בני הדור הבא הם לא הספיקו להעמיד ראשי משפחות. הרי הם נולדו לפני שנות הרעב ושניהם בני 9 לכל היותר. רש"י אכן מוסיף שם שלכלל יש גם כמה יוצאים מן הכלל: "חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים וארד ונעמן בני בלע בן בנימין". כלומר – חוץ מחריגים אלה הכלל שהביא רש"י פועל לגבי כל הרשימה (הערה: יש מספר שמות שהשתנו במעט).

גם הרשב"ם (מח ו) מציין את חריגותם של אפרים ומנשה במנין המשפחות ובאבחנתו הדקה הוא מקשר זאת לדברי יעקב אצלנו. הבכורה לא רק מתבטאת ב-"העלאה בדרגה" של אפרים ומנשה, אלא גם ב-"העלאה בדרגה" של המשפחות שלהם. אבל איך ייקבעו מספר המשפחות של אפרים ומנשה? אם נלך לפי זמן פטירת יעקב הרי אפרים ומנשה עדיין צעירים (בערך בגילאי 20~25). אפילו אם נלך לפי זמן פטירת יוסף בעוד 54 שנים, הרי כתוב בסוף פרשתנו (נ כג) "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף" ואילו במנין משפחות מנשה אנו מוצאים גם את נכדי מכיר. הערה: בנוסף לגלעד, למכיר היתה גם בת שהתחתנה עם חצרון (דברי הימים א ב כא) כך ש-"בני מכיר" הם גלעד ואחותו.

אלא שזוהי המשמעות של השוואת אפרים ומנשה לראובן ושמעון. אפרים ומנשה – שלא הספיקו בכלל להעמיד ילדים לפני הירידה למצרים – יקבלו את אותו מספר משפחות כמו ראובן ושמעון. בכך ניתן להם יתרון בכורה מלא: הם מקבלים מספר משפחות כמו ילדיו הגדולים ביותר של יעקב – להם היתה ההזדמנות הטובה ביותר להרבות ילדים לפני הירידה למצרים. לראובן מנויים 4 משפחות ולשמעון מנויים 5 משפחות – סה"כ 9 משפחות. אכן אנו מוצאים בפרשת פנחס שלאפרים נמנים משפחות מ-3 בנים ונכד (סה"כ 3 מאחר שהנכד הוא בן יחיד ויורש את כל נכסי אביו) ולמנשה נמנים משפחות מבן, נכד ו-6 נינים (סה"כ 6 מהשיקול הנ"ל) – ובסה"כ 9 משפחות.

מה עם ארד ונעמן בני בלע בן בנימין? שאלה זו מסתבכת כאשר נשווה ונראה שבירידה למצרים נמנים 10 בנים לבנימין וביניהם בלע, ארד ונעמן! בפרשת פנחס מנויים רק 5 בנים, ואילו ארד ונעמן הפכו מבנים לנכדים – בני בלע הבכור. רש"י אומר שחמישה נפטרו בצעירותם ובכך נתקיימה נבואת רחל שקראה לבנימין בן אוני. הרמב"ן (במדבר כו יג) מחדש שניתן להוסיף ולהסביר שבני בנימין ארד ונעמן מתו ללא בנים לאחר שנשאו נשים. בלע – בתור אחיהם הבכור – ייבם את נשותיהם. הבנים שנולדו נקראו ממש בשם אביהם, בנוסף לכך שקמו כל אחד על שם אביו לענין נחלה בתור ראש משפחה.

על פי השלמת ההסבר עבור בני בנימין רואים שמספר המשפחות אינו ענין טכני אלא פועל על פי כללי הירושה. לכן לבנימין אין 10 משפחות לפי מנין היורדים למצרים אלא לפי היורשים החוקיים שהם 7. כך גם אם מנויים לאפרים 3 בנים ונכד מדובר רק ב-3 משפחות שכן הנכד הוא בן יחיד היורש את כל נכסי אביו.

הסבר זה גם עונה על תהיה נוספת שהעסיקה מפרשים רבים. שני בניו של פרץ בן יהודה נזכרים בין היורדים למצרים. יוצא שבמשך 22 שנים ממכירת יוסף נשא יהודה את בת שוע, הוליד את ער ואונן, שניהם גדלו ונשאו את תמר ומתו, לאחר ש-"רבו הימים" נטלה תמר יוזמה והולידה מיהודה את פרץ – אשר הספיק גם לגדול ולהוליד את חצרון וחמול. חזקוני מסביר שאז יכלו להוליד בגיל 7. אבן עזרא מסביר שכל המעשה החל לפני מכירת יוסף ואכן דרך הכתובים לאחד יחדיו חלקי סיפור (כך מותו של תרח מתואר כאשר יצא משם אברהם בעוד שלמעשה חי עד ימי יצחק). אך יהודה היה גדול מיוסף רק בכ-3 שנים.

מה שניתן להסביר הוא שנחלות ער ואונן עברו במסגרת חוקי הייבום לבנה הראשון של תמר, פרץ. מאחר שגם לפרץ יש נחלה משלו, הוא הוריש את שתי הנחלות האלה לשני בניו הראשונים על אף שנולדו מאוחר יותר במצרים. לדעתי הדברים לא רמוזים אלא כתובים במפורש אצלנו: "וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל" (מו יב). כלומר עד לירידה למצרים נולדו ליהודה חמישה צאצאים. ער ואונן נפטרו ונחלותיהם עוברים לבני פרץ שייוולדו בעתיד. השוו אם צאצאי אשר שממש הספיק להעמיד נכדים לפני הירידה למצרים: "וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל" (מו יז), ללא המילה "וַיִּהְיוּ" המפנה לעתיד.

בפסקה שציטטנו לעיל נותר עוד להסביר את הפסוק הסתום "וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם". נסביר על פי רש"י. בשעת ברכת יעקב יוסף הוא צעיר בן 56. יעקב הרי הוליד את כל ילדיו כאשר היה גילו בין 84 ל- 98 לערך. מה יקרה אם יוליד יוסף עוד בנים? האם גם הם ייחשבו לשבטים? או שאולי יהיה אז "שבט יוסף" בנוסף לאפרים ומנשה? על כך מפרט יעקב: "וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם". בנים נוספים שייולדו ליוסף לא ייחשבו כבני יעקב אלא יצורפו לשבטים אפרים ומנשה. יש לשים לב שבדברי יעקב הוא משתמש בעתיד מהופך מספר פעמים, למשל- "הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ" בהבטחה על העתיד. "הוֹלַדְתָּ" פירושו תוליד בעתיד. גם אונקלוס מתרגם כך – "ובניך די תוליד בתריהון".

גם את הפסוק האחרון בדברי יעקב ליוסף קשה להבין: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹקִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". המפתח להבנת הפסוק הזה הוא שיעקב שוב משתמש בעתיד מהופך: "לקחתי" פרושו "אקח" (רד"ק, חיזקוני). שכם פרושו חלק (רד"ק, רס"ג). יעקב אומר ליוסף (ע"פ הרמב"ן) שכאשר ישובו לארץ, יוסף יקבל חלק נוסף כבכור, חלק אשר יילקח במלחמה מידי האמורי. בימיו האחרונים מזהה עצמו יעקב עם כלל עם ישראל בהתאם לדברי ר' יוחנן בהם פתחנו. בפסוקים אלו יש שימוש בשם "ישראל", ואל דברים שעתיד עם ישראל לעשות מתייחס יעקב כאילו יעשה אותם הוא עצמו. בהתאם להבטחתו, אכן השטח הראשון שיכבשו ישראל יהיה עבר הירדן המזרחי מידי סיחון ועוג מלכי האמורי ובשטח זה יתיישבו בני מנשה – הגלעד (על שם נכדו של מנשה, אבי כל 6 המשפחות). גם בני אפרים ישתלטו על שטחם של האמורי באזור עמק איילון כפי שנאמר בשופטים א לה: "וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים וַתִּכְבַּד יַד בֵּית יוֹסֵף וַיִּהְיוּ לָמַס". מאחר שהעם כולו קרוי על שם יעקב – ישראל, יכול יעקב לומר שכביכול הוא עצמו ייקח את חבלי הארץ מיד האמורי עבור יוסף.

עדיין המילים בהן בוחר יעקב להתבטא הן מעט חריגות. יעקב לא סתם תולה את כיבוש חלק האמורי בזרעו אלא אף מוסיף "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". דבר זה מזכיר פסוק ביהושע (כד יב): "וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ". אכן על מנת להביס את מלכי האמורי לא נדרשו חרבם וקשתם של בני ישראל שכן הסבא כבר נלחם מלחמה זו וזכה בחבלי הארץ של האמורי עבור בניו. אני מצליח למצוא רק מקום אחד בו נלחם יעקב וייתכן שזכה במלחמה מול שרו של האמורי (לב כה): "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". גם לפי הפשט האיש הזה היה שר מפמליה של מעלה. המקום בו התרחש המאבק היה בליבו של שטח האמורי. אין חובה לומר שהמאבק היה דוקא עם שרו של עשו במיוחד לאור העובדה שעשו עדיין לא נהיה לעם, שהרי אם היה זה שרו של עשו אז המלחמה היתה צריכה להיות מול שרו של יעקב.

בניגוד לגישתו של אחיו עשו – "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (כה לב), יעקב מבשר ליוסף ובניו על ירושה ממנה לא הם ייהנו אלא רק זרעם. יעקב שנמצא במצב רוחני-נבואי נותן השראה גם ליוסף ולשני בניו להביט אל העתיד הרחוק. אנו לומדים כי יש להוקיר את ארצנו עד כדי כך שגם זכייה בנחלה עבור בני בנינו צריכה להיחשב מבחינתנו כזכייה גדולה לנו עצמנו. אנו לומדים מכאן לא רק את ערכה של ארץ ישראל, אלא גם את הגישה הנכונה ביחסינו לעתידנו – מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. על כל אחד מאיתנו לחשוב מה הם הדברים אותם נרצה להנחיל לבנינו ולסביבתנו אשר ייצגו אותנו בעתיד ויהוו את המשך חיינו עלי אדמות ממש.