לקראת סוף הפרשה מספר מובאות מספר מלחמות ה' ומדברי מושלי המשל אשר מקשים עלינו את הקריאה הרציפה ומעלים תהיות שאולי נפלו כאן שיבושי העתקה. ברצוני ליישר את ההדורים, תוך הסתמכות על פירוש דעת מקרא לספר במדבר שנכתב ע"י ד"ר יחיאל צבי מושקוביץ.
בספר דברים נלמד שנאסר עלינו לכבוש את ארצם של עמון ומואב:
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה (דברים ב ט)
וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה (דברים ב יט)
נמצא גם שבעתיד יידרש יפתח להסביר למלך בני עמון כיצד קרה שארצם נפלה לידינו בנחלה:
לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן (שופטים יא יד). ובהמשך:
הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹקינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ (שם כד)
אכן אצלנו האריכות בסיפור היא כדי להסביר שהארץ שכבשנו ממואב ומעמון היא הארץ שהקדימו האמוריים וכבשו מהם. הקטע הבעייתי הראשון:
כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי. עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב (כא יג-טו)
מסעי בני ישראל שתוארו עד כאן היו מדרום לצפון. כאן מתואר מסלול מצפון לדרום של כיבושי סיחון מלך האמורי. סופה היא עיר שכיום נקראת צופה, דרומית מזרחית למידבא. כנראה שהעיר והב נמצאת באזור סופה. כיבוש סיחון הסתיים במפגש הנחלים הגובל עם מקום מושבו של ער השוכן בצפון שטח מואב. ער הוזכר בפסוק לעיל. בנוסף בספר דברים אנו לומדים שבני ער אפשרו לבני ישראל לעבור בארצם:
רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן (דברים ב כח-כט)
נמשיך כמה פסוקים לאחר מכן:
וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן (כא כד)
על בני ישראל נאסר להילחם נגד בני עמון. סיום הפסוק גם כאן מתייחס לכיבושי סיחון: סיחון לא כבש בנוסף לשטח מואב את שטח בני עמון מאחר שהיו חזקים. נמשיך לקטע הבעייתי השני:
כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן. עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן. כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן. וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא (כא כו-ל)
גם כאן מוצאת התורה לנכון להביא סימוכין לכיבושי סיחון מדברי מושלי המשלים שדבריהם מצוטטים בלשון פיוטית. בדבריהם הזמינו את המקוננים באמירה "בואו לחשבון" שלאחר כיבושה תיהפך לבירת סיחון (היום חיסבאן). רוב המשך הדברים ניתנים להבנה, כאשר ניר הוא ממשלה (ניר לדוד עבדי, מלכים א יא לו) ונשים ב-ש ימנית, פועל מלשון שממה ונופח היא לייד מידבא.
לסיכום, מפליא לראות שכבר בימי התנ"ך היו שניסו להאשים את ישראל בכיבוש, ומעניין לראות שהתורה טורחת לתת בידינו כלים להתמודד כנגד הטענות האלה.