האם הפסוק הראשון מתאר בריאה של השמים והארץ? אם כן זה סותר את בריאת השמים ביום השני ואת הארץ ביום השלישי. גם על היום הראשון נשאל את השאלה המפורסמת: כיצד יש ערב ובוקר אם עדיין אין שמש? האם ה' הקטין את הירח? לבסוף: האם באמת נאמר ביום השלישי פעמיים "כי טוב"?

ניתן אולי לענות שהפסוק הראשון הוא הקדמה בלבד ולאחר מכן יגיע פירוט. אבל בפסוק השני כתוב שהארץ מהפסוק הראשון היתה תוהו ובוהו. אפילו מצויין בפסוק זה שבבריאה הראשונית של הפסוק הראשון יש חושך – מה שמוביל מייד לאור בפסוק הבא:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד … וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הָרָקִיעַ … וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים … הַיַּבָּשָׁה … וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ (א א-י)

אני חושב שחייבים לומר שהפסוק הראשון מתאר את בריאת השמים והארץ ממש, ושיש להבחין בין בריאה זו לפעולות עשייה והבדלה שמופיעות בששת הימים שלאחר מכן. להלן הופעות הפועל ב.ר.א. בכל סיפור הבריאה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (א א)

וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ (א כא)

וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (א כז)

רוב העשייה בששת הימים איננה בריאה יש מאין אלא הבדלה וסידור: הכנסת סדר בתוהו ובוהו של מעשה הבריאה הראשוני שמופיע בפסוק הראשון.

על מנת להמשיך יש צורך להקדים ולומר שהתורה איננה ספר מדע או ספר היסטוריה. תאור בריאת העולם איננו צריך להסתדר עם תובנות מדעיות בנות זמנינו כמו שהתאור איננו צריך להתאים להבנותיהם של אריסטו ותלמי או של דורות עתידיים לנו. התאור צריך להתאים למקבלי התורה – בני ישראל לפני כ-3300 שנה, הצריכים לקבל עליהם את התורה. אם התורה תפרט על מפץ גדול, מרחב חלל אינסופי, צבירי כוכבים, כוחות קוונטיים ועל-מיתרים – הרי שמקבלי התורה היו מבטלים אותה כסיפורי הבל.

ננסה להיכנס לראש של הבנת היקום לפני אלפי שנים: העולם שטוח כמובן. השמים כחולים בגלל שיש שם מים בכמות גדולה – ממש כמו הים. מעל המים האלה יש אור לבן ממש חזק שמאיר רק ביום (תודה לבני אלקיים על תובנה זו). בלילה יוצאים הכוכבים שהם ממש קטנים. בשמים נמצאים אופנים ושרפים וכל דבר אחר שהיום אנחנו קוראים לו "רוחני" – לעומת כל הדברים הגשמיים שנמצאים בארץ. גרמי השמים הם חלק מהדברים הרוחניים. שימו לב שקיבלנו שהשמש איננה המקור של אור היום המאיר את כל השמים בצבע תכלת, אלא היא חלק מצבא השמים – מה שהיום נקרא "רוחני".

עכשיו נתחיל מבראשית.

כבר בפסוק הראשון מתוארת הבריאה – יש מאין – של שני חלקי העולם: הארץ והשמים. היום אנחנו קוראים לזה "הגשמי והרוחני" אבל פעם לא קראו לזה כך, ובעיקר לא היתה הבחנה בין גרמי השמים והאוויר שהיום אנו יודעים שהם גשמיים – לבין דברים רוחניים. עד היום יגיד אדם שאלוקים נמצא בשמים ויפנה את ראשו למעלה בשעת תפילה למרות שברור לנו שה' אינו נמצא דוקא בשמים. זה קצת דומה לכך שאנחנו נתרגש ממראה השמש "השוקעת" אל הים וגם נדבר על כך במילים אלה – ולא נמצא אף אדם אומר לרעייתו: "ראי את האשליה הנשקפת לעינינו כאשר כדור הארץ סב על צירו ואור השמש מתפזר באטמוספירה לקראת היעלמותו מעבר לאופק הים".

הפסוק השני מסביר מה נברא בפסוק הקודם. הארץ אינה ראויה לשימוש: היא שוממת (אינה מאוכלסת) והכל בה מעורבב (אינה מוכנה לאכלוס). יש חושך (האור יגיע ביום הראשון) מעל מי תהום (הים יתגלה ביום השני והארץ תיחשף ביום השלישי). מה עם השמים? ההתייחסות היחידה לשמים היא משפט סתום שרוח אלקים נמצאת מעל הכל – ויותר מכך אין אנו אמורים לדעת. הפסוק השני מסביר מדוע ה' עדיין לא סיים את מלאכתו, ומה יעשה ה' בששת ימי בראשית: שלושה ימים של סדר והכנות ושלושה ימים של אכלוס.

ביום הראשון ה' מהווה את האור שהוא המקור לאור השמים ביום. אני משתמש בפועל מוזר בגלל שביחס לארץ ה' "עושה" דברים ואילו ביחס לשמים ה' אומר "יהי" והדבר נהיה. כך לגבי האור, הרקיע וכן המאורות. עד להופעת המאורות, הארץ מוארת ללא שמש. ה' גם עושה סדר ביום הראשון ומבדיל בין האור ובין החושך. בכך הכין ה׳ את השמים, המוארים ביום והחשוכים בלילה.

ביום השני עוד סדר כאשר התהום מחולקת לשניים: ה' מהווה רקיע כדי להבדיל את המים לשני חלקים. הרקיע איננו האטמוספירה או האוויר. הרקיע הוא שכבה כמו זכוכית שמחזיקה את המים העליונים. כעת מגיעה הגדרה שהחל מעתה השמים אינם עוד שם כולל לכל מה שנמצא למעלה (כל הרוחני) אלא הרקיע בלבד. הסדר שנעשה ביום השני הוא להבדיל בין הגשמי לרוחני: שמיים וארץ. הרוח שהוזכרה קודם נמצאת עדיין מעל המים שמעל השמיים. לפנינו חידוש שרקיע השמיים שיכלול בהמשך את השמש והירח איננו רוחני אלא הוא גשמי. ביום זה ה׳ הכין את הים.

ביום השלישי המים מרוכזים למקום אחד כך שנגלית היבשה. גם כאן יש פעולת הבדלה – בין הים ליבשה. כעת מגיעה הגדרה נוספת שמעתה הארץ איננה כל מה שגשמי שנמצא תחת הרקיע אלא היבשה בלבד. בכך הכין ה׳ את היבשה.

ישנה הקבלה, גם מילולית, בין שלושת הימים הראשונים לאחרונים:

יום	א	ב	ג
הבדלה	אור מחושך	שמים ממים	יבשה מהים
שלושה ימים ראשונים – סביבה	יְהִי אוֹר (א ג)	בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ (א ז)	וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה (א ט) וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ (א י) תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ (א יא)
יום	ד	ה	ו
שלושה ימים אחרונים – אכלוס	יְהִי מְאֹרֹת (א יד)	יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף … עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם (א כ)	תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ (א כד) אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה (א כט)
פעולות בריאה	בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (א א)	וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת … כָּל נֶפֶשׁ … אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם … וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָףּ (א כא)	וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (א כז)

ניתן לראות מן ההקבלה בפסוקים שהצמחים של היום השלישי הם חלק מהסביבה עבור החיות שמגיעות ביום השישי ואז הצמחים ניתנים להם לאכילה.

ביום הרביעי מגיעים המאורות. תפקידיהם המגוונים מעט מפתיעים:

• להבדיל בין היום ובין הלילה – בין האור ובין החושך
• לאפשר למדוד את חלוף הזמן: "לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (א יד)
• להאיר על הארץ
• למשול ביום ולמשול בלילה

רואים שלפני שמגיעים לתפקיד ההארה (ג) על השמש והירח להבדיל בין היום ובין הלילה (א) – כלומר להצטרף לשמיים שהם כבר מוארים ביום. לגבי גודלם של המאורות אין צורך לפנות אל המדרשים. יש להבחין (שוב תודה לאלקיים בני שהאיר את עיני) בין גודל פיזי לבין עוצמת הארה. תחילה יש אבחנה בין שני המאורות שגודלם נראה זהה – לעומת הכוכבים. גודלם הזהה מתבטא בליקוי חמה, אז הירח מסתיר במדויק את השמש. לאחר מכן יש התייחסות לעוצמת ההארה כאשר לשמש עוצמת הארה גדולה ולירח עוצמת הארה קטנה.

לאחר שהופיעה בפסוק הראשון – רק ביום החמישי מופיעה שוב בריאה יש מאין בבריאת החיות, ושוב ביום השישי בבריאת האדם. מעניין ששלושת האזכורים של הפועל ב.ר.א. מתאימות בדיוק לשלוש שאלות להן אין למדע כיום מענה:

1. מדוע קרה המפץ הגדול? מהו מקור החומר ביקום?
2. כיצד נוצרו החיים הראשונים?
   אמנם הצמחים קדמו לחיות אבל גם כאן דיברה תורה כלשון בני אדם שראו פעם את הצומח כקרוב יותר לדומם מאשר לחי. תחשבו למשל על גזע של עץ המשמש לרהיט. הראיתי כבר בטבלה שהצומח נחשב כחלק מהסביבה היבשתית.
3. מהי התודעה החמקמקה, צלם אלקים, מותר האדם מן הבהמה? ישנו הבדל בין האדם לשאר החיות שאינו קשור לגודל המח המעניק לאדם יכולת דיבור ושירה, תכנון מתוך תקוה לעתיד, שימוש בכלים מורכבים תוך למידה מאחרים ושיפור, ויכולת דמיון לחשוב גם על מושגים מופשטים ורוחניים.

ביום השלישי באמת נאמר פעמיים "כי טוב". ה-"כי טוב" של היום השני עבר ליום השלישי. ניתן להסביר, בהתאם להקבלה שבטבלה, שהפעולה של היום השני לא הועילה לפעולת האכלוס של היום החמישי שהרי רק בתחילת היום השלישי ירד מפלס המים והובדלה היבשה מהים ובכך לא רק היבשה אלא גם הים הגיע לסיום מלאכתו וכמו כן נוצר המרחב האווירי עבור הציפורים. המלאכה לא בוצעה כולה ביום השני שכן מדובר בשתי הבדלות שונות. כך, בשלושת הימים הראשונים ביצע ה' הבדלה אחת בכל יום, אך האמירה "כי טוב" מגיעה רק כאשר כל סביבה (שמים, ים ואוויר, יבשה) מוכנה לאכלוס.

מעשה בראשית מלמד אותנו כבר בפסוק הראשון מי ברא את כל היקום. הדגש של סיפור מעשה בראשית הוא לעקור מן השורש את הפוליתאיזם ואת הדואליזם: אלקים ברא גם את השמים וגם את הארץ; את האור ואת החושך; את הים ואת היבשה והוא שולט בכל כוחות הטבע. אלקים אחד ברא את כל היצורים המאכלסים את כל חלקי הארץ, והוא משגיח על כולם.