אנשים לא שמים לב לעובדה המפתיעה, שטקס עגלה ערופה אינו מתבצע במקום שבו נמצא ההרוג בשדה – אלא במקום אחר:

… וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל (כא ג-ד)

למה גוזרים על מקום ביצוע הטקס שיהיה אסור לעיבוד בעתיד?

רש"י מלמד אותנו לקרוא אחרת את הפסוק. אין כאן ציווי האוסר לעבד את המקום – אלא הנחייה לבחור מקום כזה שלא ניתן לעבדו. רש"י כותב:

אל נחל איתן – קשה שלא נעבד

דעה זו היא כדעת ר' יאשיה בבבלי סוטה מו: (ולדעתי המסקנה שם היא שזהו הפשט אולם דורשים ריבוי להלכה לאסור גם בעתיד). אילו היה זה איסור בפשט, על פי סגנון התורה היה מופיע בסוף הפיסקה איסור מפורש כגון: "ומקום עריפת העגלה ארור יהיה לא ייעבד עד עולם". כך לדוגמה בהשמדת עיר הנידחת נאמר: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב … וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹקֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (יג טז-יז). האיסור מובא בסוף הדברים ומחודד על ידי כפל של חיוב ושלילה. לעומת זאת אצלנו המלים "נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ" מקבילים למילים "עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל". ההבדל בהטיית הפעלים נובע מכך שאצל העגלה הדבר תלוי בעברה ואילו בנחל הדבר תלוי ביכולת הטכנית. הטייה דומה במשמעות דומה: "הָיוּ עָרֶיהָ לְשַׁמָּה אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה אֶרֶץ לֹא יֵשֵׁב בָּהֵן כָּל אִישׁ וְלֹא יַעֲבֹר בָּהֵן בֶּן אָדָם" (ירמיה נא מג).

נחל אכזב הוא מקום מעולה לגידולים בגלל אדמת הסחף הפוריה והמים שלפעמים מציפים את המקום. נחל איתן אינו מאפשר עיבוד של הקרקע בשל סחיפת האדמה המתמדת מהמקום. כך מתקבל מכנה משותף של חוסר תועלת לשלושה אספקטים בטקס: בחרנו עגלה שלא הביאה תועלת בחייה, הבאנו אותה למקום שלא מביא תועלת והרגנו אותה בעריפה שאינה מביאה תועלת ובשל אופי הקרקע – אפילו דישון הקרקע אין כאן. נשאר רק להבין מה התועלת של חוסר התועלת… ועל כך במאמר נפרד.