אני פותח במאמר יפה של אסף פרי, מתוך עלון שבת ״הדור״ במדבר תשפ״ה. אחרי הסוף יש לי מה להוסיף.
איזה סיפור יפה וחינוכי זה. משפחה עשירה נוטשת את הארץ כשהיא מלאה ואין לחם בבית לחם, וחוזרת כשהיא ריקה ובבית לחם יש לחם. מה זה ריקה? ריקה מנכסים, ריקה מגברים, ריקה מכבוד, מאהבה ומזכויות סוציאליות. מהלך תנ״כי עגול ומושלם. קלאסיקה בששה פסוקים. מגילת רות הייתה צריכה להיגמר פה. למה? כי ככה זה בתנ״ך. מי שחוטא משלם. מי שבורח מהאחריות, מוצא את עצמו חוזר לאותה נקודה בלי כלום. עזבת את הארץ, אדון אלימלך, עם אשתך נעמי ובניך שנשאו למואביות? בום. אתה ובניך מתים, וכל האימפריה שבנית מתרסקת לפני שהספקת למצמץ. התנ״ך טוב בדברים האלה. עונש מדויק וקטלני. מהיר ועצבני. חד ואלגנטי. אבל איכשהו, במגילה הזאת זה לא סוף הסיפור. מתברר שזוהי בעצם נקודת הפתיחה. ובמקום שנמחא כפיים ונלך הביתה – המסך לא יורד. ההצגה דווקא ממשיכה, ואנחנו נשארים באולם וצופים בתמונה קורעת הלב של נעמי האלמנה שמחליטה לחזור, שקופה ומרה עם שתי כלותיה, ובפרידה הבלתי נמנעת… ואולי פה נראה את כתוביות הסיום? אבל לא. טוויסט בעלילה: רות דבקה בחמותה ומתעקשת לחזור איתה לבית לחם. שתי נשים לבד באמצע שום מקום. בלי עתיד. בלי תקווה. בלי חלום. ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, מתחיל הסיפור.
ובכן, חברות וחברים, התכנסנו כדי לדבר על הדרמה שאחרי הדרמה. מה קורה עם אותם שהושלכו לצד הדרך אחרי שהצדק נעשה והם באו על עונשם. שנותרו שם, באפלה ובכאב, בצער ובעוני. מה איתם? האם יש להם עוד סיכוי? האם חברה יכולה לעצור את הרכבת, ולתת הזדמנות שנייה? האם נעמי תוכל לחבק בחיקה תינוק? זה סיפור על האמונה שאפשר לקום מעפר ולחזור למשחק, על הקרבה, ועל הליכה נגד הזרם. סיפור על מאבק בממסד, במנגנון חברתי נוקשה, במערכת כללים מסודרת שאולי קשה להתנהל בלעדיה, אבל כשהיא יוצרת עוולות חברתיות – צריך לדעת למצוא את הדרך לעקוף אותה, עם כל הכבוד.
מגילת רות מראה שבנקודה שבה, לכאורה, אלוקים מסיים, האדם מתחיל. אפשר לקרוא לזה חוצפה, מרד או פרוגרסיביות, כל אחד לפי מעלת חרדותיו. היהדות קוראת לזה ״חסד״. והיא מתה על זה. עובדה, היא שולחת אותנו לקרוא את מגילת רות דווקא בחג מתן תורה. אין תורה בלי דרך ארץ.
אין תורה בלי ראיית האחר או האחרת. את מלחמות הדת שלכם, ואת השמרנות ההלכתית, החברתית והמעמדית, תמשיכו בבית המדרש, או בפאנלים באולפנים, אבל כשיש בינינו נשים חסרות כל ומשפחה שנגדע זרעה – תהיו בני אדם. כשיש מצוקה אנושית – תעיפו הצידה את נפנופי האגודל ופלפולי הלשון, ותראו אותה. זה לא נגד היהדות. זאת היהדות.
די מדהים שבחג מתן תורה, היהדות בוחרת להציב מול העיניים דווקא את רות. אישה, אלמנה, עובדת זרה, מואביה שהסתובבה חסרת סיכוי עם הגברת הכי שנואה בערי יהודה ובחוצות בית לחם.
מתן תורה זה אחלה, באמת. השאלה היא מה אנחנו עושים עם התורה אחרי שקיבלנו אותה. השאלה היא האם בין כל ענפיה, אגפיה וכה עשו חכמיה אנחנו זוכרים גם את מה שלימדה אותנו רות המופלאה על החסד. גם אם לפעמים נראה שהסיפור נגמר – הוא בעצם רק מתחיל. זה תלוי רק בנו.
עד כאן מאמרו של אסף פרי
ציטטתי כי אהבתי, אבל יש לי הערה. אני חושב שמגילת רות לא מנסה לתקן לנו את התורה ולהזכיר שיש גם אנשים. מגילת רות מזכירה לנו שזאת בעצם התורה עצמה. הדאגה לעני ולאלמנה מוזכרת בתורה הרבה יותר פעמים מאשר ציווי ללמוד תורה, להתפלל, להלל את ה׳ או להודות לו. התורה שלנו היא תורה של בין אדם לחברו. רעיונות יסודיים בתורה מתחברים לדאגה לחלשים בחברה, כגון השמיטה והיובל, החגים, ספירת העומר, הררי מצוות שבפרשת משפטים ובספר דברים ואפילו השבת. אז מתאים ביותר ביום מתן תורה לכוון לנו את המיתרים ולהסב את תשומת לבנו אל מה שחשוב בעיני ה׳.