הפרוש המוכר כאן הוא פרושו של רש"י:

אז הוחל – לשון חולין – לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות

אבל הפרוש של רש"י היה הגיוני לו היה כתוב בפסוק כך:

ולשת גם הוא יולד בן ויקרא שמו אליהו אז הוחל לקרוא בשם ה'

אבל בפסוק כתוב כך:

וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' (ד כו)

אנוש לא נשמע כמו שם של ה', ולמען האמת זה בדיוק להיפך. אנוש פירושו חולה וחלש. אנחנו קוראים לחולה הנוטה למות – חולה אנוש. מספר דוגמאות:

חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה (תהלים סט כא)

וַיִּגֹּף ה' אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ. וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹקִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם (שמואל ב יב טו-טז)

עַל זֹאת אֶסְפְּדָה … כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ כִּי בָאָה עַד יְהוּדָה נָגַע עַד שַׁעַר עַמִּי עַד יְרוּשָׁלָם (מיכה א ח-ט)

״בן אנוש״ בשפת הדיבור לא רק מבטא את חולשתו של בן אדם – אלא מבטא גם את הניגוד לאלוקים שהוא בן אלמות, אינו טועה וכדומה.

על כן פירושו של אבן עזרא יותר הגיוני. השמות שניתנו עד כה ביטאו את גדולתו של האדם – למשל קין מבטא את השותפות של האדם עם ה׳ ביצירת חיים. אבל השם ״אנוש״ מבטא את ההכרה, לראשונה, בחולשתו של האדם מול הבורא – והמשך הפסוק מבטא את השינוי שאז החלו בני האדם להכיר באפסותם – ולִקְרֹא בְּשֵׁם ה' – כלומר לשאת עיניהם למרום ולהתפלל אל ה'.

המילה אנשים נגזרת מהמילה אנוש. יש כאן חידוש, שהמילה ״אנשים״ היא בניגוד למילה ״אלים״ שפירושה חזקים, כמו בפסוק: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לב כט). דוגמה לשימוש במילה ״אל״ לבטא חוזק ללא קשר לאלוהות: "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה" (תהלים לו ז) – יש כאן הקבלה בין 'אל' לבין-'רבה'. ניתן להביא עוד דוגמאות רבות, ולפעמים המילה לחוזק היא ״אֵיל״ והיא מתייחסת לאיל בעל הקרניים החזקות.