כל אחד יודע לצטט את קריאתו של משה "שלח את עמי!", אך תמיד הפריע לי שהדברים כרגיל הוצאו מהקשרם, כאשר הקריאה המלאה היא של ה' בכלל, והיא: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי – וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ז כו ועוד 3 מקומות). אולי נשמע לכם שאני מתעקש סתם, אולם לאבחנה זו יש השלכה חשובה על ההבנה של משמעותו של חג המצות. נתחיל במצות עצמן.

מה כל כך רע בחמץ? כולנו יודעים שלא אוכלים חמץ בפסח כזכר לכך שביציאת מצרים לא הספיק הבצק להחמיץ ובני ישראל אכלו מצות כפי שכתוב:

וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם … וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה … וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם (יב לג-לט)

אבל יש בעיה קטנה. המצות מוזכרות כבר בציווי על אכילת קרבן הפסח, מספר פסוקים לפני כן, שם נאמר:

וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (יב ז-ח)

וגם איסור על חמץ מופיע מייד לאחר מכן, עדיין לפני היציאה ממצרים:

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ … תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ … וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַמַּצּוֹת … בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת … שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא … כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת (יב טו-כ)

אנו בהכרח רואים שאיסור חמץ איננו רק זכר למה שהיה אלא יש רעיון לאיסור החמץ מלכתחילה. אילו היה משהו באמת פסול בחמץ כמו רמז לגאווה אז החמץ היה אסור כל השנה (כמו נבלה, שקצים ורמשים או חיות טורפות) אבל איסור החמץ למשך חג המצות בלבד מרמז שיש קשר בין מצרים ללחם. בנוסף אנחנו רואים שלפנינו צמד של מצוות – מצד אחד איסור על חמץ ומהצד השני חיוב באכילת מצות.

מתעוררת כאן שאלה נוספת. נניח שאראה קשר בין מצרים ללחם. מדוע התגלגלו הדברים כך שלא הספיק בצקם להחמיץ? האם זה קרה במקרה? האם ה' ידע מראש? האם אנו כלי משחק של ה'?

לפני שנמשיך עלינו להבין איך פעם הכינו לחם. היום אנו מוסיפים שמרים לבצק כדי שהוא יתפח. לפני שהמציאו את המכולת היתה שיטה אחרת להכין לחם. מניחים בקערה מעט בצק (כלומר קמח ומים) ומשהים אותה כיומיים. נבגים של שמרי בר הנמצאים בקמח באופן טבעי מתפתחים והעיסה תוססת. בגלל שלעיסה יש טעם חמוץ קוראים לה מחמצת. בכל פעם שרוצים להכין לחם מוסיפים מעט מהמחמצת לעיסת הבצק. תוספת זו נקראת 'שאור'. המחמצת עשירה בשמרים והם מתחילים את תהליך ההתפחה. כדי שהמחמצת לא תיגמר ולא תתקלקל מוסיפים לתוכה מעט מהעיסה החדשה. כל עוד מכינים לחם באופן יומיומי ניתן להמשיך לעבוד עם אותה המחמצת. השמרים הם חיידקים חזקים והם אינם מאפשרים לחיידקים אחרים להתפתח במחמצת.

המחמצת היא המצאה. אפשר לקרוא לזה טכנולוגיה. לדעת רוב החוקרים הלחם הומצא במצרים. כל החוקרים מסכימים שהלחם היה חשוב מאוד במצרים. תהליך הכנת הלחם מתואר במפורט בציורים בפירמידות. הלחם שימש ממש כמטבע עובר לסוחר והמשכורת לפועלים שולמה בכיכרות לחם. כמו כן תעודות מצריות מלמדות שכיכרות לחם הוגשו כמנחה לכהני הדת ולאלילים. מצרים היא ארץ של תרבות הלחם והגיאוגרף היווני הקטיאוס כינה את מצרים "ארץ אוכלי הלחם".

האם ניתן לראות עדות לכך בתורה?

כאשר יוסף הורד למצרים כעבד מכרו אותו "לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (בראשית לז לו). פוטיפר הפקיד את כל ביתו בידי יוסף חוץ מנושא אחד שהיה כנראה חשוב ביותר: "וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל" (שם לט ו). כאשר היה בבור הוא פגש שם את שר המשקים ואת שר האופים. רואים כאן את המרכזיות במצרים של האוכל בכלל ושל האפייה בפרט.

כאשר מתארחים אחי יוסף לארוחה אנו נתקלים בפסוק הבא: "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (שם מג לב). שימו לב שאפילו יוסף לא יכול לאכול לחם עם המצרים שכן חשיבות הלחם היתה פולחנית. כאשר קנה יוסף את כל אדמת מצרים ואת כל העם לעבדים, כהני מצרים לא נכללו: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה" (שם מז כב), כלומר לכהנים לא חסר לחם שכן כחלק מהפולחן המצרי הם קיבלו את לחם חוקם משולחן המלך.

אך אולי לחם הוא כינוי כללי לאוכל? ראו בפסוק זה: "וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ" (שם מה כג).

העבודות הרבות והקשות הכרוכות בהכנת הלחם – החל מחרישה, זריעה, השקייה וקצירה – המשך בזרייה וטחינה – וכלה בלישה, התפחה ואפייה – וכן המיומנויות הנדרשות – הצריכו כח עבודה זול והם הסיבה לכך שכלכלת מצרים התפתחה סביב העבדות. במצרים היתה חלוקה מעמדית ברורה בין העבדים שהכינו לחם לבין האזרחים שאכלו את הלחם. מסיבה זו מסמל הלחם לא רק את מצרים – אלא את המעמד הגבוה במצרים באופן מובדל מהעבדים ואולי אף מפשוטי העם.

כיצד יציין עבד במצרים את שחרורו מעבדות? הוא יאכל לחם כדי לציין את עלייתו למעמד גבוה, ובכך יפגין שהשיג את שאיפתו להיות אדון בעצמו. על פי זה היינו צריכים לחגוג לא את חג המצות – אלא את חג החלות! כך היינו מציינים את פריקת עול המצרים מעלינו ואת החירות שלנו לאכול סוף סוף לחם חם ישר מהתנור. עם הרבה חומוס.

אבל אנחנו לא מציינים בחג המצות את חירותנו. בחג המצות, במשך שבעה ימים, אנחנו אוכלים לחם עוני של עבדים. אנחנו מציינים את עובדת היותנו עבדים. האדון שלנו הוא לא אחר מאשר מלך מלכי המלכים, והוא אשר ציווה עלינו, במשך שבעה ימים בשנה, להיזכר שאנחנו עבדים לו:

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים – עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם (ויקרא כה נה)

אם נחזור לשאלתנו המקורית, אין פסול בלחם כשלעצמו, ואף לא בכך שהמצרים המציאו אותו או החשיבו אותו. הלחם מייצג את התרבות המצרית – ואילו המצות את מעמד העבדות. אנו מוצאים זאת בשני השלבים של החלפת האדונים:

1. שבירת הקשר עם האדון המצרי חייב שבני ישראל יבדילו את עצמם מהתרבות המצרית. בהתאם להסבר לעיל – על הדבר להיעשות ללא לחם בסביבה. בני ישראל שחטו את הפסח, אכלו אותו עם מצות, ונתנו מהדם על המשקוף. מעשים אלה הוכיחו שהם מאסו בתרבות המצרית והיו קרש הצלה מהמשחית שעבר בכל ארץ מצרים והרג כל בכור.
2. האדון החדש מטיל את מרותו על העבד. אדון אינו צריך להסביר לעבד את מעשיו ולכן פעולתו של ה' מופיעה בצורה של כורח הנסיבות. גירושנו המאולץ ממצרים לא איפשר לבצק להחמיץ. אכלנו מצות של עבדים ובכך נכפה עלינו מעמד העבדות – והפעם לאדון החדש. גירושנו ממצרים לפני שהספקנו להתארגן כראוי מוכיח שהיציאה ממצרים לא היתה בכוחנו כי רב אלא בזכות היד החזקה – האותות והמופתים של ה'.

כאשר אנחנו מקדישים שבעה ימים כדי לציין בהם את יציאתנו ממצרים אז אנחנו מציינים בדיוק את שני הצדדים האלה: מצד אחד החמץ נעלם מהשטח ואנו חוגגים את ניתוקנו מעול התרבות המצרית – את עצמאותנו התרבותית. אך מצד שני וביחד עם זאת אנו אוכלים מצות ובכך חוגגים את קבלת מרותו של ה' עלינו: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי – וְיַעַבְדֻנִי". אז בפעם הבאה שתשמעו מישהו קורא לחג המצות – חג החירות, תפנו אותו לקרוא מאמר זה, ואולי תנסו להתנחם במאמר חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (משנה אבות ו ב).