מה זה "פשט ומסר"?

אתר "פשט ומסר" נועד לפרסם דברי תורה שכתבתי בהתאם לגישת פרשנות שפיתחתי במשך כ-20 השנים האחרונות וממשיך לכתוב בעזרת ה'. גישת "פשט ומסר" מוסברת להלן.

המאמרים מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לניצן חמיאל. לפרטים נא לפנות לאימייל nitzanc@gmail.com

חשוב לקרוא לפני קריאת דברי התורה שלי

התורה כספר חינוך

התורה אינה ספר הסטוריה, לא ספר מדע וגם לא ספר תיאולוגי. בתורה אין הסברים מעמיקים על מהות הבורא, מלאכים ומרכבות, נשמות ושדים, עולם הבא ותחיית המתים.

מה כן? התורה מלמדת מהי הדרך הנכונה שעל האדם ללכת בה, מה הן המידות אשר על האדם לשאוף אליהם ומה היא ההתנהגות אשר מוצאת חן בעיני ה'. התורה מלמדת על השגחת ה', על שכר ועונש ועל אמונה תמימה. את התכונות החיוביות אנו לומדים על ידי דוגמה אישית מאבות האומה.

יחד עם זאת אנו רואים שגם גדולי האומה נכשלו לפעמים. גם הם ילודי אשה. התורה מלמדת בין השיטין שאין לנו לייחס לאף אדם תכונות אלוהיות. כל בני האדם שווים הם, וזוהי בסיסה של האמונה באל אחד ויחיד.

הפשט

רשב"ם (נכדו של רש"י), בראשית לז ב

אלה תולדות יעקב – ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון, וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמרינן במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינא כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים.

בתורה רבדים רבים והמוכרים שבהם הם פשט, דרש, רמז וסוד. כיום יש בלבול בין פשט לבין דרש, וברצוני לחדד את האבחנה ביניהם:

  • הדרש הוא הלימוד ההלכתי מהתורה, המתבסס על עקרונות טכניים על פיהם חז"ל מבססים את ההלכה על פסוקים, מילים ואפילו על אותיות בודדות. בדרך כלל מדרש ההלכה מוציא את המקרא מידי פשוטו, ולפעמים אף סותר אותו. הדרש מתבסס על התורה שבעל פה.
  • הפשט הוא הקריאה הראשונית של הפסוקים – המשמעות המיידית והבסיסית של המילים דרכן התורה מעבירה לנו מסרים רעיוניים-חינוכיים. מסרים אלה הם בסיסיים ביותר ומהם נלמד דרך ארץ ואת עיקרי האמונה – את מכלול המשפט והצדק אשר ה' חפץ שניישם עלי אדמות.

על מנת לעמוד על ההבדל בין הדרש לפשט ניקח לדוגמה את התפילין. רשב"ם (שמות יג ט) כותב:

לאות על ידך – לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין שימני כחותם על לבך

רשב"ם ודאי הניח תפילין כל יום. אך הוא מסביר שפשט הכתוב הוא (במקרה של שמות יג ט) שיש לזכור היטב שה' הוציאנו ממצרים. בלי קשר לפשט הזה חז"ל דורשים מפסוקים אלו מה הן הפרשיות בתוך התפילין. בסופו של דבר הפרשיות המונחות בתוך התפילין אינן כוללות את הדברים אותם יש לזכור – אלא רק את עצם הציווי לזכור את הדברים. הפרשיות אף אינן מונחות שם באופן שנוכל לעיין בהן.

גורם נוסף לבלבול הינו מקצוע נפרד בלימוד תורה הנקרא "מדרשי חז"ל". הסיפור המופיע בתורה הוא לפעמים חלקי וניתן להבינו במספר דרכים. על פי הדרך שנבחר – נוכל להסיק מוסר השכל שונה מן הסיפור. הוספה של מדרשי חז"ל המוסיפים נפח על גבי המסופר בתורה, יכולים להטות את הבנת הסיפור לכוון של מוסר השכל מסוים. כלומר מטרת המדרש היא שנסיק מוסר השכל מסוים מן המסופר בתורה.

תאמרו: אכן חז"ל הם מקור סמכותי להחליט מהו מוסר ההשכל של התורה ולכווננו לשם.

הבעיה היא שיש מדרשים רבים, ופעמים רבות יש סתירות בין המדרשים. חלק מן המדרשים ידועים יותר בעיקר בזכות מפרשים כמו רש"י שבחרו עבורנו את המדרשים שלדעתם מתרצים יפה את הקושיות העולות מבין הפסוקים.

גם כיום רבנים דורשים ברבים. בדרשתם הם פותחים בפרשת השבוע ולבסוף מגיעים לעניינים אקטואליים. כוונת רבנים אלה איננה שפשט פרשת השבוע נאמר לגבי הנושא האקטואלי היום. באופן דומה יש להבין שמדרשי חז"ל לא נאמרו על מנת להסביר את פשט התורה אלא על מנת להעביר מסר מסוים. הסתירות בין מדרשי חז"ל שונים נובעות מכך שניתן ללמוד מסרים שונים ואף סותרים מכל חלק בתורה.

כמה מילים על שיטה הנקראת "ביקורת המקרא". בבסיס שיטת לימוד זו נמצאת ההנחה שאין נבואה. ברגע שמקבלים שיש נבואה מייד חייבים לקבל שנוסח התורה לא "התפתח" – מונח שמרמז לחוסר הכְוונה. גם אם הנוסח שלפנינו נערך שוב ושוב ונאסף ממספר מקורות – הרי שצורתו המופיעה לפנינו היא היעד הסופי שקבע לה מי שהוא מקור הנבואה. זהו ה'. מטרת לימוד "פשט" להבין מהו המסר של התורה כפי שהיא מופיעה לפנינו בנוסחה הסופי. אני מודה ששיבושים בהעתקה אכן יכולים להקשות. אבל אני לא מוכן לפתור סתירה בין שני פסוקים בכך שהפסוקים מגיעים כביכול משני מקורות שונים – שהרי הנביא שאיחד בין שני מקורות לא היה טיפש, ודאי לא הגורם שהנחה אותו, במחילה. אני חושב שמי שאינו מכיר בנבואה נאלץ להניח "טיפשות" ואין לשער כיצד מתפתחת תאוריה המונחת על יסודות כאלה.

אז מי שרוצה להניח הנחות ולבנות על כך מגדלי קלפים מוזמן להמשיך בדרכו. חלק מעבודתי בהסבר הפשט הוא לשאול את השאלות של מבקרי המקרא ולענות גם עליהן. אני טוען שהשיטה שנקראת "פשט" היא שלמה. אני טוען שניתן למצוא מסר עיקבי בפסוקים עצמם מבלי להזדקק למדרשי חז"ל על מנת להשלים את התמונה, ומבלי להזדקק לביקורת המקרא. אמנם לא ניתן ללמוד הלכה ללא התורה שבעל פה, אך ניתן גם ניתן ללמוד פשט ללא התורה שבעל פה. זוהי אמירה מרחיקת לכת שכן על מנת להוכיח אותה או לפחות לבסס אותה עלי להראות לאורך כל התורה שאני מצליח ליישב את פשט הפסוקים. אפשר לומר שזוהי שאיפת עבודתי המוצגת לפניכם.

בפעם הראשונה שניסיתי להציע לאבי-מורי, ד"ר אפרים חמיאל, "חידוש" בפשט הוא אמר לי שקשה מאוד לחדש בפשט: כמעט 4000 שנה שהטקסט לפנינו ונכתבו מאות פירושים. עדיף לי לחפש בפירושים הקיימים ולמצוא את ההסבר שמוצא חן בעיני. הבעיה היא שמרוב פירושים קשה למצוא את ההסבר שעונה על השאלות שמטרידות את המעוניין בפשט. התשובה לשאלה עשויה להופיע כפירוש משני – "דבר אחר" – ודוקא אצל אחד מן המפרשים שאינו דוגל בפשט. נקודה מכריעה היא שאם רק תקרא את הפירוש בלי לחפש תשובה לשאלה מסויימת – ייתכן שלא תשים לב לחידוש. לבסוף, לפעמים ההסבר שעונה על כל התהיות מתקבל משילוב של מספר פירושים שונים.

הפשט מתחמק מעינינו בגלל סיבות רבות:

  • רצף האירועים אינו מסודר בראשינו וקיימת נטייה להוציא פסוק מהקשרו.
  • פסוקי התורה כוללים מבנה תחבירי, מילים והטיות שאינם בשימוש כיום או שקיבלו משמעות חדשה.
  • בתורה מוזכרים מנהגים חברתיים, חפצים ומקומות שאיננו מכירים.
  • יש לנו הרגל לקרוא פסוק בקריאה מוטעית או בהתאם למדרש מפורסם, מדרש הלכה או אפילו מסורת זרה.
  • בתורה יש שימוש בניבי לשון שאבדו לנו, או שלפנינו ניבי לשון חדשים המבוססים על קריאה מוטעית ("כי האדם עץ השדה" למשל).
  • לפעמים לצורך הבנת פסוק יש לעיין בפסוק הנמצא במקום אחר בתורה.

לצערי טעויות רבות בהבנת הפשט נובעות מחוסר קריאה מסודרת של הטקסט. ילדים שולטים בעלילת "הארי פוטר" יותר טוב מאשר מבוגרים בחומש. הקיטוע לפרשות והמפגש כל שבוע עם פרשה אחת קוטע לנו את הרצף: מי שם לב לכך שפרשת משפטים נאמרת למשה בהר סיני כהמשך ישיר לעשרת הדיברות? משה ניגש אל הערפל בסוף פרשת יתרו ולאחר מכן חוזר אל העם לכריתת ברית סיני עוד לפני שהוא עולה לארבעים יום.

על מנת ללמוד פשט יש צורך בשתי הסתכלויות שונות. האחת בוחנת איך הדברים נראו למשתתפים: מה ידע הגיבור בזמן ההתרחשות וכיצד הגיב לאירועים. השניה מנצלת את ראייתנו הרחבה כאשר לפנינו כל התנ"ך על מפרשיו ואנו יודעים "מה קורה בסוף".

יש הסוברים שהפשט מתקבל מקריאה "פשוטה" של הפסוקים. לצערי הבנה זו היא מוטעית. מאחר שהתורה היא ספר חוכמה עמוק, גם לצורך הבנת הפשט יש צורך בבקיאות רבה, עמקות רבה, והגיון בריא.

המסר שבפשט

מינקות אנו רגילים ללמוד את המקרא בצרוף מטען עשיר של מדרשי חז"ל. למעשה סיפור התורה המסודר בראש כל אחד מאיתנו מבוסס ב-90% על מדרשים ורק ב-10% על המקרא עצמו. יש מספר סיבות לכך:

  • גם הגננת והמורים רגילים לקרוא את התורה דרך המדרשים.
  • המדרש ממחיש את הסיפור ונותן רקע פשוט שקל לילדים להתחבר אליו. הדבר מקל על הגננת/מורה.
  • כפי שהזכרתי כבר, לא קל לפרש לפי הפשט. הפירושים שלי הם נסיון, ודרושה לכך השקעה לא מבוטלת. גם לאחר השקעה זאת תמיד נשארות שאלות פתוחות, יש קוראים שלא יהיו מרוצים וישנם פירושים אחרים.
  • שמרנות גורמת לאנשים לחשוש לסתור מדרשי חז"ל "מפורשים" ולחתור תחת מדרשי הלכה (דרש). עלינו לזכור שיש "70 פנים לתורה" ואיננו מתיימרים לפסול את הדרש או את המדרש אלא להציג את הפשט.
  • לפעמים המקרא עצמו מתאים למבוגרים (סיפור יהודה ותמר – ובעצם גם מכירת יוסף)
  • פחד מוצדק של המחנכים מפני ההורים. הרי גם ההורים שמרנים.

לעתים הגננות ומורי בית הספר גם משרבבים פנימה הבנה מוטעית, לדוגמה גננת שמציירת את עץ הדעת כעץ תפוחים. בחינוך החרדי נמנעים מללמד מקרא שמא ילמד משם הילד מסרים לא חינוכיים. אני מקוה שכל קורא רואה את האירוניה שבמשפט האחרון. שנות הלימוד מהגן מטביעות את חותמן בכל יחסינו למקרא ואין שלב מסוים בו עוצרים, מתאפסים ולומדים מחדש מקרא כפשוטו. בנוסף, רוב המפרשים הקלאסיים נמשכים למדרש (בעיקר רש"י!) בכל מקום שהפסוקים קצת בעייתיים וגם כשלא – הרי לא ייתכן לא להביא את המדרש לפחות בנוסף לפשט. הנטייה למדרש מקבלת חיזוק מכך שקשה לפרש פשט – והמדרש הוא תמיד מוצא קל.

לימוד התורה על פי מדרשי חז"ל גורמת לעתים קרובות להחמצת המסר העיקרי. אביא דוגמה מפרשת שמות. אם לבת פרעה נעשה נס וידה התארכה כדי להגיע לתיבה – ברור שהיא תאמץ את הילד הפלאי. לאחר שראתה בתיבה גם את השכינה לא נותרה לה ברירה. החמצנו את מעשה החמלה יוצא הדופן כאשר בת פרעה פועלת בניגוד לגזירת אביה, חוסה על בן העבדים ומצילה אותו ממות אלמוני. שפרה ופועה היו כמובן יוכבד ומרים – הרי מדוע לייחס מעשה אצילי ויראת אלוקים לנוכריות? אנו מחמיצים את המסר העוסק בחסידי אומות העולם. בדרך גם לא נשים לב שבאופן עקבי כלפי נכרים נקרא ה' בשמו הכללי "אלקים". דוגמאות נוספות: ליעקב היתה זכות לגנוב את הברכות לאחר שקנה את הבכורה – ובכך אנו מחמיצים את המסר שמעשה גניבה לא משתלם ואין אדם נוגע במוכן לחבירו; המרגלים רצו להמשיך ללמוד תורה ללא טרדות במדבר ובכך אנו מעודדים השתמטות ומחמיצים את המסר של עין טובה וערך העליה לארץ. מי יודע איזו השפעה הסטורית היתה אילו רש"י היה כותב את המסרים האלה כפשט?

הפשט של התורה נושא עימו מסרים חינוכיים עמוקים. חבל מאוד לפספס אותם. מסרים אלה דוקא יכולים להועיל לילדינו הרבה יותר ממעשיות פלא שאינם קורים לנו ביום יום ואינם מאפשרים לילדנו לשאוף להידמות לאבותינו שכן על פי המדרשים הם לא היו בני אדם רגילים והם פגשו נסים בכל אשר פנו.

פשט ומסר

מוגשת בזאת עבודה השואפת ליישב את פסוקי המקרא מתוכם, ולדלות את המסר מביניהם. שיטת העבודה היא תמיד לשלב הסברים ממספר מפרשי מקרא. לעתים הזדמן לי לחדש מעט משלי אם כי בדרך כלל הדבר כנראה מעיד על כך שלא חיפשתי מספיק טוב בין המפרשים. פעמים רבות כאשר השמעתי רעיון נאמר לי בתגובה – "שמעתי פעם את הרעיון הזה" – אך מאמץ משותף למצוא את המקור לא צלח בדרך כלל.

את יסודות השיטה למדתי עוד מינקותי מפי סבי ד"ר חיים חמיאל ז"ל אשר פיתח את שיטת הלימוד האינטגרטיבית-אימננטית. על פי שיטה זו אם יש מילה קשה – נבין את פירושה אם נחפש היקרויות נוספות שלה בתנ"ך: דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. מאבי אני יורש את הגישה שהתורה היא בראש ובראשונה ספר חינוך האדם.

נעזרתי במקורות רבים מספור, ביניהם כל פרשן תורה שיכולתי למצוא. כמו כן קיבלתי רעיונות רבים מדפי פרשת שבוע, מעיוניה של פרופ' נחמה לייבוביץ', מספריו של הרב איתן שנדורפי, וכן מרעיונות של גולשים ברשת, מתוכם אציין לברכה את אראל סגל הלוי (לא העיתונאי) שהניח את הגרעין למספר רעיונות שפיתחתי הלאה.

השיטה שלי מתחילה בלשאול שאלות. קשה להעריך הסבר טוב אם לא מזהים את הבעיות שההסבר נותן להן מענה. טיבו של הסבר נבחן ביכולתו לענות על כל השאלות מבלי להזדקק למקורות נוספים כגון מדרשי חז"ל שהרי אני מנסה להבין את הפשט שהמקרא עצמו מנסה להעביר. פשט גם צריך להיות פשוט עד כמה שניתן! הפשט צריך בנוסף להיות הגיוני. לבסוף ניתן לקחת צעד לאחור ולבחון מהו המסר המועבר אלינו. יש לציין שאינני מנסה לברר "מה באמת קרה" אלא "מה התורה כותבת שקרה". כלומר איני מנסה ללמוד היסטוריה אלא להבין מהו המסר של התורה.

בזמן קריאת התורה, מייד לאחר הקטע המתחיל במילים "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" (במדבר כא כז-ל) שמעתי פעם את שכני לספסל, פרופסור ידוע, אומר "לא הבנתי כלום". כשאני מביט על תוצאת עבודתי אני מרגיש שהצלחתי "לפרק כמה מוקשים". כולי תקוה למצוא מסילה ללב קוראי, לא לעצבן יותר מידי אנשים העלולים להאשימני בחילול פרות קדושות, ונושא אני תפילה שהצלחתי לכוון, לפחות לפעמים, לכוונת חונן הדעת.